"מייקל": לצחוק מרוב התרגשות
הסדרה שמבוססת על המחזה "מייקל" מצליחה להצחיק בזכות פריטה על הרגש של הצופה. אבי דנגור ושאר השחקנים מתחברים לדמויות עד הסוף בקומדיה טרגית על האנשים הכי לא מתוחכמים שיש
קומדיות נוטות (לנסות) להמציא את עצמן מחדש בתקופתנו, אבל "מייקל", למרות הייחוד המרענן שלה, היא דווקא מוצר מבוסס מאוד שעבר לא מעט קבוצות מיקוד לפני שהגיע למסך שלכם. לפני עשר שנים בערך היא עלתה כמחזה, פרויקט הסיום של השחקן אבי דנגור ("מטומטמת", "על הספקטרום") בבית הספר לתיאטרון חזותי, ובשלב מסוים הפכה למה שמכנים בלעז קאלט. אתמול (שבת, 22:30) היא עלתה ב-yes comedy בשידור מרתוני.
ביקורות נוספות:
"אוטונומיות": מאה שערים פוגשת את מראה שחורה
תתכירו את האחים למשפחת ברוש – דובי (דנגור) ורבקה (הילה גולדנברג), שחולקים דירה מסיבות לא ידועות. בבית גרה גם יסמיניש (מיטל רז), הבת של רבקה, נערה מתבגרת שנמצאת בעיצומו של מרד נעורים מסעיר ואין קבלן גשרים בעולם שיצליח לגשר על פער הדורות בינה לבין אמא שלה. ברקע נוכחים גם הדודה של רבקה ודובי, טוטה (נטליה פאוסט) ופלג, החבר של מייקל (נדב הולנדר). מייקל עצמו, הבן של רבקה שהסדרה קרויה על שמו, כבר אינו בין החיים, אבל הוא נוכח ברוחו. ההצגה המקורית נעה סביב טקס הזיכרון השנתי שמארגנת לו המשפחה, הסדרה קצת פחות.
אין לנו מושג מי היה מייקל ואיך הוא עזב את העולם. סביר להניח שהוא גם היה ילד די מעצבן, אם לסמוך על עדויות של המשפחה, חוץ מהאמא שלו, כמובן, שמכוח הדחף העצום שלה לשמר את הזכרון של מייקל היא נאחזת במה שנשאר. ככה החדר שלו נשאר אותו החדר, אף שיסמין, אחותו, עדיין גרה בו, וטקס הזיכרון שלו שנערך בכל שנה (בסתיו?) הוא אותו הטקס, שנה אחרי שנה. הטקס הזה מהווה חלון הצצה לכל ההתנהלות של משפחת ברוש.
קשה להגדיר את "מייקל". אין בה דרמה, היא כולה אנטיקליימקס. בני משפחת ברוש הם כנראה האנשים הכי רגילים ולא מתוחכמים בעולם. נטולי מודעות עצמית הם לובשים את כל המצוקות שלהם על השרוול ומנהלים חיים שבלוניים שמבוססים על מה שלימדו אותם שצריך. אין להם יומרות גדולות, רק להמשיך לשרוד ולקיים את השגרה שלהם, את הטקס, ובכל פעם מחדש הם מעמידים פנים שהכול בסדר מתחת לקראסט דקיק שבשנייה עלול להישבר ולחשוף – גם ובעיקר בפניהם עצמם - את חוסר האונים שלהם.
יש כל מיני דרכים להצחיק ואחת מהן היא לפנות לצופה דרך הרגש ולא דרך הראש. "מייקל" מרגשת, בעיקר באפיון הדמויות שלה, ובזה היא מזכירה קצת את הווייב של "אחד העם 1", זכותה תגן עלינו. העובדה שההצגה רצה כבר עשור ושהאנשים שכתבו אותה גם משחקים בה, יצרה חפיפה מדהימה בין השחקנים לדמויות שלהם. זה מורגש גם בסדרה (התסריטאי הראשי הוא מוייש גולדברג והיוצרים הם גם התסריטאים), עד לרמת הניואנסים הכי זעירים, וכל ניואנס כזה מגביר עוד יותר את הווליום של הקומדיה הטרגית. אתה צופה ונבוך ומתפלל ובכל זאת מופתע מהיכולת של סצנות קטנות ומינוריות לפרוט על קשת רחבה כל כך של רגשות, הכנה מצוינת לחודש עמוס בחגים שקרוב לוודאי יספק לכל אחד מאיתנו חומרים מצוינים לקומדיה הטרגית האישית-קולקטיבית של כולנו, להלן "המשפחה".
