הישראלי שלנו בנטפליקס: "המלאך" הוא סרט מתח שלא ממריא
דרמת הביון החדשה של הבמאי הישראלי אריאל ורומן בנטפליקס עוסקת בסיפורו המדהים של המרגל אשרף מרואן, שהפך לסוכן כפול בשירות המוסד. ניכר כי מדובר בהפקה מושקעת, עם שלל שחקנים בינלאומיים וישראליים, אבל כזאת שנטולת רגש וכתוצאה מכך - גם עניין
יש משהו נוסטלגי בצונאמי סרטי המוסד ששוטף אותנו לאחרונה בחופי תל אביב וגם באלו של לוס אנג'לס בואך הוליווד. געגועים לתקופה שבה הנבלים היו אנשים בעלי פנים ושם (קרלוס התן, אבו נידאל, קוזו אוקמוטו, אדולף אייכמן) ולא רוחות רפאים רעולי פנים, ומנגד הגיבורים היו אלמוניים, צנועים וסודיים, ולא כאלה פטפטנים. היום פוליטיקאים חפצי יח"צ יוצאים לסיבובי ניצחון בחוצות העיר כאפטר-פארטי של המבצעים המוצלחים של ליל אמש. ואילו הבמאים פותחים בסיבוב דאווין בהשראת המבצעים המוצלחים של שלשום לפני ארבעים שנה.
דרמת המתח "המלאך" היא כזו, סיבוב דאווין של אריאל ורומן הישראלי בשליחות חברת נטפליקס, שהפקידה בידיו את המשימה לספר את סיפורו המדהים של אשרף מרואן, שהפך לסוכן כפול בשירות המוסד. הסרט, שיעלה לשידור בפלטפורמת הסטרימינג מחרתיים (שישי), חוזר לתחילת שנות השבעים בניסיון לשרטט את דיוקנו של מי שכונה "המלאך" על ידי מפעיליו הישראלים: חתנו של נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, בכיר בממשל אנואר סאדאת, שניסה בדרכו הערמומית לתמרן את מפת האינטרסים במזרח התיכון, ומסר מידע מודיעיני רב ערך לישראל לפני מלחמת יום כיפור.
ורומן בן ה-45 הוא אחד מאותם קולנוענים ישראלים שיצאו להגשים את החלום האמריקני בהוליווד, ובניגוד לרבים מהם, הוא הצליח לא רע. אחרי מותחן הפשע RX מ-2005 עם קולין הנקס ואורי פפר, "דאניקה" עם מאריסה טומיי ואורי פפר, הגיעה הפריצה הגדולה שלו ב-2011 עם "אייסמן" – דרמת הפשע בכיכובם של מייקל שאנון, וינונה ריידר, כריס אוונס, וגם ג'יימס פרנקו, דיוויד שווימר וריי ליוטה. שחקן הבית אורי פפר נעדר הפעם, אבל דני אבסקר, והמפיקים אהוד בלייברג, אבי לרנר, בועז דוידזון, דני דימבורט ולטי גרובמן סיפקו את מעטפת התמיכה הכחולה לבנה. העוצבה הישראלית בהוליווד המשיכה לקדם אותו בסרט האקשן הבדיוני "קרימינל" (2016) בכיכובם של קווין קוסטנר, גארי אולדמן, טומי לי ג'ונס, ראיין ריינולדס וגל גדות. עכשיו הוא פונה לאכסניית התכנים של נטפליקס, שמסמנת את עצמה כיעד הנוכחי של רוב יוצרי הקולנוע המחפשים עבודה בענף.
בחסות נטפלקיס, ורומן יכול היה להרשות לעצמו להיחלץ מהחיבוק המיוזע של המפיקים הישראלים חובבי האקשן המסחרי של הוליווד, אבל הוא לא נחלץ מהחיבוק של עצמו. כמו ב"אייסמן", שבו הבמאי תהה על קנקנו של ריצ'רד קוקלינסקי כרוצח שכיר קר מזג מבחוץ ואיש משפחה חם מבפנים, גם ב"המלאך" הוא צולל לתוך דמותו האניגמטית של גבר שמנהל חיים כפולים. אלא שאם ניתוח האופי הראשון הצליח בזכות שחקן בסדר גודל של מייקל שאנון, הרי שבמקרה השני החולה מת. מרואן קנזרי ההולנדי-מרוקאי לא עושה עבודה טובה בגילומו של אשרף מרואן. אם יש מורכבות רגשית בדמות שלו, היא לא בוקעת החוצה מפניו הקפואות של השחקן. ייתכן כי מדובר בהוראת בימוי מצדו של ורומן מתוך שיקול מושכל של עיצוב הדמות המסתורית, אבל גם אם מדובר בכוונת מכוון, זה פשוט לא עובד. לא מתרומם. למלאך אין כנפיים.
יש משהו מאוד ארכאי בסרטים מהסוג של "המלאך" שנשבים בקסמם של אותם ימים פרועים של שנות ה-60 וה-70, עם ילדי הפרחים מחד והמהפכנים הרדיקלים הלהוטים מאידך. הזיקה הרומנטית לתקופה ההיא של פיאות לחיים, חליפות טוויד וטלפון החוגה (הפרופס הרשמי לסרטי התקופה) מזמנת שחזורים קולנועיים מושקעים. ואכן ניכר שצוות התפאורה והתלבושות של הפקת "המלאך" השקיעה רבות בשחזור התקופה – מאופנה, דרך מכוניות, עיצוב פנים במשרדי המוחבאראת בקהיר והמוסד בתל אביב, ועד פינות רחוב שבצד השני של הדלת. אבל השאיפה לדיוק בשחזור לא מפצה, ואולי אף משפיעה לרעה על הדמויות והעלילות שנראות כל כך אמינות מבחוץ, אבל לא מחוללות שום רגש מבפנים.
עלילת הסרט מלווה את מרואן בשלושה מעגלים: חיי המשפחה ואהבתו הגדולה לאשתו, בצל התעמרות אביה גמאל עבדל נאסר המזלזל בו: עלייתו לגדולה כמדינאי נועז ופורץ דרך בשירות סאדאת, המנסה להיחלץ מחיבוק הדוב של הסובייטים ולפנות לאמריקנים תוך ניסיונות הידברות עם ישראל; מערכת היחסים החשאית והחשדנית עם סוכני המוסד בלונדון, במעין ניסיון הידברות פרטי משלו עם האויבים הציונים. שלושת הרבדים הללו פועלים במקביל בפקעת של סודות, העמדות פנים והדלפות. מרואן הוא אדם לא אמין שלא ניתן לבטוח בו ובמניעיו. הבעיה היא שגם ההופעה של קנזרי לא אמינה, ויותר מכך לא מספיק מעניינת. הסרט משחזר היטב את מפת היחסים, אבל לא באמת מבהיר את המניעים שלו, או סוחף אותנו רגשית עם ההתלבטויות שלו. זוהי נקודת כשל במבצע הקולנועי של ורומן, מכיוון שמדובר בדרמת ריגול שאין בה כמעט אקשן. המתח נובע מאישיותו של הגיבור וההתנהלות מול המקורבים אליו. סצנות בהן מרואן ניצב מול איום מוחשי על חייו, לא מרגישות מוחשיות כלל וכלל.
"המלאך" אינו סרט רע, הוא מהדהד תככים ומזימות מימים עברו, ומרגיש כמו סרטים שעשו פעם. הוא מתאמץ להיות מדויק עובדתית, אבל הוא עקר רגשית. לו ערוץ ההיסטוריה היה יוזם את הפקתו, ספק אם הוא היה שונה בהרבה מהגרסה של נטפליקס. גם לא היינו מתפלאים לו "המלאך" היה מופק כסרט ישראלי על נסיבות פריצת מלחמת יום כיפור. הסימן העיקרי לאפיל הבינלאומי שלו הוא שני השחקנים הראשיים – קנזרי בתפקיד מרואן, וטובי קבל הבריטי כמפעילו דני בן ארויה. אלו הם שני "הכוכבים" הבינלאומיים של הסרט, אבל מאחוריהם קאסט מרשים של שחקנים ישראלים: מאיסה עבדל האדי כשאשתו של מרואן (היחידה שהוא נשאר נאמן לה למרות כל סודותיו), מיקי לאון וגיא אדלר כסוכני מוסד, ששון גבאי כסאדאת, וצחי הלוי כשליט לוב מועמר קדאפי. אה, כן, וגם אורי פפר – הפעם כראש המוסד צבי זמיר, הנאלץ להכריע האם לפעול בהתאם למסר שהועבר מהמקור שהזהיר שוב ושוב ממתקפה מצרית, האם מדובר במידע אמין? ובכן, בכל הנוגע לסרט "המלאך", המידע הוא אמין, הדרמה הרגשית מאחוריו פחות.
