אבל היום, יותר מתריסר שנים אחרי, ברנר נמצא במקום אחר. למעשה הוא נמצא במרחק של כמה רחובות משם, ברחוב 13, בעסק החדש שפתח, ממלכת שוקולד סטייל 2018. “Blue Stripes” היא מעין קופי שופ מתוחכם שאמנם רווי במטעמי שוקולד מתוחכמים להפליא, אבל לטענת ברנר, הכוכב, הוא דווקא הקקאו. "אני הראשון שלוקח את פרי הקקאו ומוכיח ששוקולד זה הרבה מעבר”, מספר לנו ברנר בראיון אישי. "דרך מנות שונות רציתי להציג את מה שיש בפרי הזה. לפתע אפשר למצוא את הקקאו במשקאות אנרגיה, במנות בריאות. סופר פוד של ממש”.

ברנר מזהה את החיפוש שלו בין פולי הקקאו כחלק ממסע ההתבגרות שעבר בשנים האחרונות.בחמש השנים האחרונות עבר מאבק משפטי מפרך מול חברת שטראוס שרכשה ממנו את הזיכיון למותג 'מקס ברנר', ובשנים האלו, נאסר עליו לעסוק בתחום השוקולד.

רגע לפני שאנחנו יושבים לשיחה על שוקו וקרמבו טרי, הוא מסמן לי בעדינות את הבחור שמסיים מנת הקפה והקקאו שלו, ומעדכן אותי שמדובר בעורך הראשי של ה'ניו יורק טיימס'. "הוא פה כל יום", הוא מספר. ב'ניו יורק טיימס' וגם בשלל מגזינים מוכרים, הביקורות היללו את המקום החדש. רבים מהם גם התייחסו לדרמה סביב ממלכת הקקאו שצמודה בלוק וחצי בלבד לממלכת השוקולד מקס ברנר. "בשנה האחרונה במקס ברנר", הוא מתאר, "כבר לא הייתי ממש פעיל. ליזם מהסוג שלי, מסגרת כזו היא מאוד חונקת ומסרסת ולא היה נעים לי לבוא לשם. מקס ברנר זו יצירה, זה לא סתם איזה מקום פונקציונלי או עסק לעשיית כסף. זה עסק שעורב בו הרבה רגש וכשיש סביבה שהיא ההיפך מסביבה של יזמות, שהיא ארגון מאוד מהודק, הכל עובד אחרת, הכל 'ביי דה בוק' ואני מאוד לא 'ביי דה בוק'. זה קשה לך לנפש, אתה לא יכול להיות שם”,הוא אומר.

"לראות את זה פורח ואז לעצור". ברנר

"הרגשתי שזה כבר לא שלי. אני יצרתי, אבל באווירה שבה אין לך את הדרור של יזם שיכול ליצור בלי כל מיני פונקציות בדרך, אתה כבר לא נהנה. כך זה הלך ודעך ונוצרה סיטואציה שבה כבר לשנינו זה כבר היה לא נכון. כנראה זה היה צריך להגיע למקום של פיצוץ”.

וכך היה. ברנר החל לפזול אל עבר רעיון חדש. "בשנה האחרונה הקמתי את 'ליטל בראון', בתקווה להקים רשת בתי קפה שוקולד בסגנון 'סטארבקס', לא משהו כבד עם מלצרים והכל. אחרי שנים פה עסק כבד היה מלהיב פחות. זיהיתי כבר אז שהמפה של השוק הקולינארי משתנה ופחות מעניין אנשים כל הווגאס הזה. זה יותר בקטע קליל ולעניין".

המקום החדש עלה די מהר על הגל. "תוך פחות משנה היו שלושה לוקיישנים, ניו יורק, דובאי ורוסיה, וזה עבד מצוין, אבל אז נאלצתי לסגור”. בשטראוס לא קיבלו את העסק החדש והגישו תביעה משפטית נגד ברנר. הוא מצידו טען כי הצעד נעשה בהסכמתם של אנשי שטראוס, אולם בית משפט הכריע כי ברנר פעל שלא כדין וחייב אותו בתקופת צינון של חמש שנים.

מהר מאוד ברנר מצא את עצמו בסערה קשה, עם קשיים כלכליים חמורים. "זה היה מאד מתסכל. לא כיף לעשות כזה מאמץ, לראות את זה פורח ואז לעצור. אתה על המסלול ופתאום אתה נכנס למשפט שמרסק את זה”.

איך מתמודדים?

"זה היה בשלבים. בשלב הראשון זה נוקאאוט לפנים כי אתה שואל את עצמך מה יהיה. זה גם כל כך אגרסיבי ואלים, אין לך רגע לעצור. כל הזמן קורים עוד ועוד דברים שנגררים. זה נראה לי כמו מערבולת במים, כשממליצים בה לקחת אוויר, לחכות ופשוט לתת למערבולת לזרוק אותך החוצה. אתה רוצה לעשות עם זה משהו, אבל אין לך מה לעשות חוץ מלשבת לחכות עד שעוד מכה תחלוף. כשכל זה נפסק", הוא אומר, "כשמפסיקים להגיע מכתבים מעורכי דין. לאט לאט אתה נוחת”.

הקושי ניכר. ברנר מאוד כן בנוגע לתהליכים שעבר. מכות, כשלונות, תהיות והתפכחות. "זה לא רגע. זה מין דבר שנמשך. השלב הזה שאתה נוסע כל יום ברבע לחמש בבוקר באוטובוס הראשון שיוצא מברגן קאונטי, לפורט אטוריטי, בחושך, 20 דקות הליכה ברגל לאוטובוס, מנטלית, אלו היו סיטואציות מיאשות. הגעתי עם המון אגו", הוא מודה, "לא ברמה השחצנית אלא סוג של ערך עצמי. אתה צריך ללכת ברגל, לעלות לאוטובוס, לעבוד בבית קפה, לעבור ממקום עבודה אחד לשני ובשמונה בערב לחזור לפורט אטוריטי, נסיעה קרירה בפקקים עד לעיירה הקטנה שלי בלילה, אוכל בחושך, נכנס למיטה והכל בעיקר כל כך שונה ביחס למה שהיה. זה תהליך שלאט לאט מתחיל לך בו סוג של נקיון”.

בלו סטרייפס. "צריך לבדוק מה המשמעות של מה שאתה עובר ולנצל את זה"

כשברנר מתאר את הימים הקשים, ניכר בו שהוא רואה בהם היום את הערך. "זהו תהליך מדהים שהיום אני מבין שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי. החיים תמיד עניינו אותי ברמה רוחנית. יותר הייתי מביט עליהם דרך אספקטים אחרים. באותו רגע לא יכולתי להבין כמה הדבר הזה, כל מה שעברתי, חשוב בשביל ההתפתחות שלי. כשאני מסתכל על זה היום, בדיעבד, אני מבין שהחיים שלי ניצלו. הייתי אז אדם עם אגו מנופח, בלי התלהבות של יצירה, ממורמר, כעוס, כשאתה עובר תהליך כזה, אתה מתחיל לשאול למה כל כך אכפת לי? מה יש בזה? זו שאלה עמוקה. החיים משתנים אבל אתה שואל למה בעצם כל כך מפריע לי? דווקא בגלל שכן התנסיתי בחיי אושר ואני מבין את המהות המוגבלת של כל זה.

“ואז אני מבין שהדבר העיקרי פה זה אגו, זה שופוני. זה השלב הראשון. משם אתה מתחיל לשאול את עצמך למה עשיתי את זה ולמה את זה? אתה מתחיל להבין שזה דבר טוב. במקום להתאבל על זה אתה מבין שנפלה לידך הזדמנות חד פעמית לנסות ולשנות משהו", הוא מסביר, "רציתי לנצל את המצב וזו אולי ההבנה הכי טובה בחיים. כשאתה מבין בכל רגע ורגע, שאתה צריך לבדוק מה המשמעות של מה שאתה עובר ולנצל זה”.

מה השתנה?

"לוקח לך הרבה זמן להשתנות. אני עצמי אותו אדם, יצרי, תשוקתי, חושני, זה לא השתנה, אבל נהיה לי שכל. מי שאתה לא משתנה. אתה מאלף את השד הזה בתוכך. לא השתניתי. אבל משהו בי עכשיו יודע לעצור, לקחת נשימה וזו המתנה”.

את השקט שאחרי הסערה הוא זוקף במידה רבה לאשתו. “ב-לירון יש עוצמה יוצאת דופן של עוצמה, הכלה, וכשאתה מתרסק שוב ושוב היא דוחפת קדימה. זה לא מובן מאליו שמישהי תתמוך בך ככה ולא תתייאש, זה דורש כוחות מטורפים".

את ניו יורק, הוא מכריז, הוא דווקא לא אוהב. "לי אישית זה לא משנה כי אני מתבודד כזה, פחות אכפת לי איפה אני גר, חי בתוך בועה של עצמי, לא משנה איפה תשימי אותי, אבל לפני הכל זו המשפחה שלי ואני לא אוהב להיות כאן בגלל הילדים. אני מאוד ישראלי ומצער אותי שהם לא גדלים שם. אני מעריץ ומעריך כל דבר בישראל. לא אוהב את התרבות כאן בארה"ב. לא בגלל שאני לא אוהב את מה שיש לה להציע, אלא כי אני ישראלי”.

אז למה לא לחזור?

"כי עסקית אני כאן כבר יותר מדי שנים ופרנסה הוא משהו מאוד דומיננטי. יכול להיות שאם הייתי אדם אמיץ יותר אז אולי הייתי עושה את הצעד, אבל אני נמצא כאן כל כך הרבה שנים, אז אני מרגיש שזה נסיון חשוב”.

הניסיון לעשות ריאליטי בישראל כפי שעשית בשנה שעברה בתכנית 'בייק אוף' הוא חלק מהצעדים לחזור?

"לא. פנו אלי, הייתי צריך כסף, גם זה היה נחמד ולא הייתי עסוק. מאוד מאוד נהניתי.היום אלו דברים שאני פחות נהנה מהם. התבגרתי”.

ניו יורק, בכל זאת, היא מעצמה קולינרית וברנר הבין שהחלום שלו עדיין יכול להפוך למציאות. "יום אחד אמרתי לאשתי מה אני הולך לעשות? אני יזם, זה מה שאני יודע לעשות. אני חייב להקים עסק, תהיתי מה המהות של ההסכם שלי ועברתי על הפרטים בדקדוק. אסור היה לי להראות את הפנים שלי, אסור לי להשתמש במילה שוקולד. נכנסתי לאובססיה על כל פרט. אז החלטתי להקים עסק בלי הפנים שלי, בלי להגיד שוקולד, אבל כן לעשות שוקולד. עשיתי עסק שבכל זאת בו כולם יודעים שזה אני כי כל כולי יהיה שם”.

ברנר הבין שממש כמו לצלול אל מעמקי גרעיני הקקאו, גם העטיפה של הקונספט החדש שלו תהיה מבוססת על הבפנים שלו, ולא הפנים המוכרות. הוא החל לעמול על 30 סיפורים קצרים שהקדיש לבתו נלי, שמעולם לא הייתה ב'מקס ברנר' ודרכם הסביר לה את מה שעבר. הסיפורים, הוא מוסיף, הובילו לתפריט השוקולדי.

"ידעתי שדרך הסיפורים שכתבתי לה אני אספר לה את הסיפור שלי ודרכם גם כולם יוכלו להבין שמדובר בי. שמתי לי כובע, אז הדמות לא מזוהה, שאני לא אהיה האיש הקרחת וכל הסיפורים והציורים מופיעים על גבי המוצרים עצמם”.

באחד הסיפורים, שמופיע על אחת מקופסאות השוקולד, מספר ברנר לבתו: "אני רוצה שתדעי שאני לא עצוב", כתב. "כי תמיד ידעתי שאני רוצה שחיי יהיו סיפור לספר".

המקום מעוצב ברוח הסיפורים וכך גם התפריט. "מקס ברנר היה ווילי וונקה, עכשיו בואו נביט אל עבר עולם חדש, אחר, שהוא חלק מהסיפור הזה. יש בזה המון רבדים. אם פעם היה מזרק ופיצה, אז עכשיו אני עובד עם מנות קלילות יותר, אבל יש בהן משהו מגניב”. פרצל מלוח חם מרוח בשוקולד, קרמבו, מוסים שעליהם קישוטי עוגה ומנות בריאות קקאו. "חוויה הלויסטית ב-2018”.

לכבוד השנה החדשה ברנר מקווה לראות את הקהל מגיע בהמוניו. "בשנה הקרובה אני מקווה שהעסק יצליח וזה יהפוך לעסק ענק. בסוף", הוא מסכם, "כאומן, ממש כמו סופר שמספר סיפור ומקווה שיקראו את הספר שלך, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יגעו בסיפור קולינארי שאני מספר”.

מתכון לטראפלס עוגת דבש