האיש שבצבע: הזיכרונות של דניאל פאר
הוא התרחק מפוליטיקה, קיבל מכתבים ממעריצים והיה מקשיב לבעיות של אנשים ברחוב - שנה לאחר שמגיש הטלוויזיה המיתולוגי דניאל פאר הלך לעולמו, נחשפים פריטים אישיים עליהם שמר בביתו במשך שנים - מתג ההנחיה של האירוויזיון, ועד למכתב שבו מעריצה מתלוננת על כך שהשמין. על האיש שפתח את עידן השידור בצבע, והיה כל כך שונה בנוף הטלוויזיה הישראלית
דניאל פאר היה זייפן נוראי בשירה. הוא גם לא למד אף פעם לקרוא תווים, ועם זאת ידע לחלל בחליל ולנגן כמעט כל יצירה על הפסנתר. גם לצייר היה לו כישרון טבעי, ובמשך השנתיים האחרונות לחייו למד ציור. באחד הימים היה מוטרד מאוד מציור עליו שקד - תמונת נוף של עצים ובתים - שכן למורת רוחו לא הצליח למצוא את הגוון המדויק של הברושים. פאר שלח מסרון, סמס, למורה שלו לציור, ושיתף אותה בבעיה. אבל מי ששנים לפני כן הכריז על מסך הטלוויזיה בערוץ הראשון מול כל עם ישראל: "שלום רב, נכון - מהיום אנחנו בצבע", וחתם את סופו של עידן שידורים בשחור-לבן, הותיר את העצים שלו חסרי גוון, והלך לעולמו במפתיע באותו יום. לאחר מותו, מורתו הוסיפה את שדרת הברושים לציור, והשלימה את החסר.
"במכתבי הקודם הצהרתי שלא אכתוב לך. מסתבר שהצהרות לחוד ורחשי לב לחוד. חורה לי שאתה קורא מכתביי ומתמוגג. ומה איתי? ממשיכה לצפות בך, השבוע ממש קשה היה לי להחזיק מעמד עד חצות...". השורות האלה לא נלקחו מאיזה רומן רב-מכר, וגם לא ממכתבה של נערה אל אהובה הרחוק, אלא מתוך אחד מהמכתבים האישיים שקיבל פאר. ואל המכתב הזה הצטרפו עוד רבים. "לאבא הייתה מעריצה מושבעת שהייתה שולחת לו חבילות עם ממתקים, אפטר שייב, עניבה מדי פעם", מספר בנו ירון, "הגישה לו דורונים, מחוות של תשומת לב. היא הייתה אישה מבוגרת מאוד, אבל זו הייתה הדרך שלה. תמיד היה מצטרף לחבילות מכתב בשפה נמלצת ועשירה על הופעתו, על כמה היא נהנית לראות אותו, כמה שבעת רצון וכמה נעים לה בעיניים".
הנגישות והעדינות של פאר איפשרו לאנשים לחוש בנוח לפנות אליו במני שאלות. כך למשל, במכתב אחר שאל אותו מישהו: "בתוכניתך אתמול, ב'כל-בו טק', לבשת אפודה 'נורא' (המרכאות במקור א.ו) יפה. אודה לך מאוד באם תוכל להודיעני היכן רכשת אותה. וגם את שם היצרן אבקש ממך. רוצה אני לקנות לעצמי אפודה כזאת". האפודה המדוברת, אגב, לא הייתה מציאה גדולה, כי אם ישנה ומהוהה למדי, אבל על המרקע השחור-לבן מושג השיק לבש צורה אחרת. "כמעט כל הבגדים שהיו לו בשידור היו בגדים שהביא מהבית", אומר ירון. "רק בתקופה הרבה יותר מאוחרת נכנס הנושא של מלבישה. הכל היה על פי טעמו האישי ולרוב על פי טעמה האישי של אימא".
מעריצה אחת אף הרהיבה עוז וביקשה מפאר שאם קרא את מכתבה, יואיל בטובו לסמן לה זאת תוך כדי שידור, באופן אלגנטי. פאר, כך מתאר בנו, לא מיהר לעשות זאת, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל: "אבא היה מקצוען. הוא תפס את תפקיד המגיש כמי שצריך להביא את הידיעה ולתת לצופה להחליט אם היא טובה, רעה או חמורה. הוא הגיש בצורה ניטראלית, לא הייתה דרמה בהגשה שלו והוא לא הכניס שום דבר זר לשידור. צריך לקחת בחשבון – ברגע ששלחת מכתב היו יכולים לעבור שבועיים-שלושה עד שהוא מגיע. האם היית יושבת שבועיים מול המסך ומחכה שדני פאר יחטט רגע באף כדי שתראי את זה?". אבל - הוא מסגיר - "בשביל המשפחה, ובשבילנו בלבד, אבא היה לפעמים נוגע בשידור במסגרת של המשקפיים, וזה היה סימן מוסכם".
כדי להגיד מה?
"כדי שנדע שהוא שלנו ואנחנו שלו".
ונראה שהיה צורך בתזכורת הזו מדי פעם, שכן רוב הזמן פאר היה של הציבור. "כשהייתי בר-מצווה נסענו אני ואחי מיקי עם אבא לטיול מאורגן בחו"ל", מספר ירון. "הגענו לפריז ורצינו להצטלם על רקע מגדל אייפל, ואז יד נעלמה וחזקה פשוט הזיזה את מיקי ואותי, נעמדנו בצד וראינו שאנשים רצו להצטלם איתו – מן 'זוזו, עכשיו אנחנו'. הוא היה איש ציבור. אנשים היו ניגשים אליו באמצע הרחוב, למשל כשהוא עשה את "כלבוטק", והיו מתחילים לתנות את הצרות שלהם. ואבא, בגלל שהיה סבלני ונחמד, היה נעמד, מקשיב, לפעמים רושם, ואחר כך משתדל לעזור אם הוא יכול. אנשים היו מתקשרים הביתה בכל שעות היממה".
אישה אחת עדכנה אותו כי הכינה מחברת שכוללת חומרים מיום הולדתו, דרך יום נישואיו ועד לקריירה שלו כקריין ומגיש; אחרת שיבחה אותו על הגייתו המשובחת את הקמץ הגדול והשווא הנע באחת המילים, והייתה גם שלישית שהפגינה דאגה למשקלו, וכך כתבה: "בטוחני כי עוד רבים כמוני שצפו בתוכניתך מיום ג', נוכחו לדעת כי הוספת לעצמך מספר נכבד של קילוגרמים. למעשה הבעיה אינה כה חמורה (ואפילו כך אתה נחמד), אך עד כמה שזכור לי, בעבר היית פחות שמן, האם אני צודקת? אמת, ללא תוספת קילוגרמים אלה נראית הרבה יותר טוב. מדוע לא תסלקם מעליך?".
"אנשים הרשו לעצמם", מספר ירון. "זה היה חלק מהמשחק - הערות לגבי התסרוקת שלו, המשקפיים, הלבוש והבטן. הוא חי עם זה, זה לא גרם לו תסכול. אבא ניהל יחסי אהבה-שנאה עם המשקל שלו במשך הרבה שנים. הוא אהב לאכול. אגב, כולם שם היו בעלי כרס באותה תקופה. הוא לא היה יוצא דופן. והכרס נעלמה לצערנו רק כשהוא הפך פחות בריא".
ופאר היה רוכן לצד מכונת הכתיבה שלו ומשתדל לענות על מכתבים ככל שניתן – מחלק את הזמן בין תפקידו כאיש משפחה, נשוי ואב לארבעה, לבין דמותו הציבורית האהובה כל כך על רבים. דומה שבימים ההם מילה אחת הייתה שווה הרבה יותר – גם מצד אדם החפץ לשלוח מכתב הערצה – הטורח להדפיס, לקחת מעטפה עם בול ולשלוח – וכן מצד מקבל המכתב, הנדרש לאותו ריטואל. מה שהיום אפשר להגיב עליו באיבחת טוקבק.
באחד המכתבים הודתה לו הכותבת על כך שלימד את כולם לחסוך בחשמל. מאורע שכיום ניתן רק להביט עליו אחורה בשעשוע וערגה, לימים בהם פאר, אז כאמור מגיש התוכנית "כלבוטק", הניע מדינה שלמה לפעולה – וביקש לכבות את האור, כולם יחד. ומדינה שלמה הניחה ציניות בצד, מדי החשמל צנחו משמעותית, ואפלה נפלה בכל בית.
בין המכתבים שנשלפו מתוך הקלסרים היו גם כאלה מנשות ראשי ממשלה כמו עליזה בגין ולאה רבין – האחרונה הודתה לפאר מעומק הלב על הנחיית טקס האזכרה ליצחק רבין בציון השנה השלישית להירצחו. שלוש שנים קודם לכך, פאר היה זה שלבקשתה של לאה, גם הנחה את טקס ההלוויה של ראש הממשלה המנוח. "אבא תמיד סימל שלום, עממיות, חיבה לזולת והתחשבות", ממשיך ירון. "לאה רבין העריכה את המקצועיות ואת הפרסונה שלו. יש אחרים מהגוורדיה שלו שידעו תמיד להתחבר אל הפיטמה שממנה ניתן לינוק. חלקם היה מוכשר, יותר או פחות, אבל אני לא חושב שהיה מי מהם שהיה מוכשר מאבא. הוא פשוט לא התחבר. לא היו לו חברים בפוליטיקה או כאלה שהם מנהלים בכירים, הוא התרחק מזה כל החיים שלו. לא רצה, לא ידע. אני לא יכול להגיד לך שבשוליים זה לא היה אכפת לו כי אנשים אחרים השתמשו בזה בשביל לדרוש ולקבל. הוא היה שונה בנוף".
"אבל מתוקף תפקידו כמגיש בכיר ברשות השידור הוא נגע בכולם. יש לנו באלבומים צילומים שבהם הוא היה כמעט עם כל ראשי המדינה לדורותיהם. הוא זה שראיין את בגין במטה הליכוד במצודת זאב ביום המהפך, ובאחד מקטעי הווידאו אבא שאל בגישה האפולוגטית שלו – 'מר בגין, אולי יש לכם הצהרה?' ובגין אמר 'תזדיינו בסבלנות'. הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו".
במכתב אחר כתב לפאר יעקב אגמון: "דני, מסתבר שאתה כלבו כישרון", והבטיח: "כשתברח מהטלוויזיה – התיאטרון מחכה לך". אבל פאר שמר את כישרון המשחק שלו לאותם ניואנסים על המסך הקטן, שהבזיקו לרגעים - בהבעות פנים, בעדינות אופיינית, וגם במיני תקליטים עם סיפורים לגיל הרך שהקליט, והיה משחק בהם שלל תפקידים.
שני פרסי "כינור דוד" קיבל פאר על תרומתו לעולם העיתונות והטלוויזיה בישראל. והם נחו לראווה בביתו בירושלים, על לוח שיש מעל תנור ההסקה, ולאחר הזכייה, אפילו השכנים יצאו במחווה קטנה משלהם, ציירו כינור על דף ותלו בבניין – "שמחים וגאים", כתבו. גם הדף הזה, כמובן, נשמר עד היום.
באחד הריאיונות אמר פאר - "אמרו לי שאני בעל מום – כי אין לי מרפקים". ותמונתו בשחור לבן שבתוך תג הכניסה לאחורי הקלעים של האירוויזיון מ-1979 כאילו קורצת – כי למרות ובזכות חוסר המרפקנות שלו, ששולב עם מקצועיות בלתי מתפשרת, ביכרו אותו להנחיית תחרות המוזיקה הבינלאומית על פני רבים אחרים. "היו הרבה אנשים שראו עצמם מועמדים מצוינים להנחיית האירוויזיון. ויום אחד אבא נכנס לשירותים, ואחריו נכנס גם מנהל הטלוויזיה דאז, ושאל אותו אם הוא מוכן להנחות את האירוויזיון. אבא אמר כן, וככה זה נסגר, על קטנה בשירותים".
איך נראו אצלכם בבית ההכנות לאירוויזיון?
"אבא שלי נולד להיות מנחה. למרות שבגלי צה"ל פסלו אותו, אמרו שמזה לא ייצא קריין. הוא היה תותח בלשון, העברית שלו הייתה כמו שצריך, ואם היה דרוש מפיק בהא בסוף המילה - הוא היה שם. אני בטוח שלעמוד בבנייני האומה מול קהל ועשרות מילוני צופים ריגש אותו, אבל לא גרם לו לפיק ברכיים. יש לי שני אחים תאומים שאז רק נולדו. ואי היה אפשר לעשות בבית שום דבר בין היללות. לפני שהוא הנחה את האירוויזיון אימא והוא שכרו מטפלת מיוחדת שתהיה עם שני התינוקות בלילה בחדר בשביל שהוא יקום רענן להנחיה. הוא עשה את זה באיזי, העמידה על הבמה הייתה לו טבעית. הוא וירדנה ארזי זכרו את כל הטקס בעל פה מההתחלה ועד הסוף. לא היה טלפרומפטר".
אותה תחרות, כזכור, הייתה חגיגה כפולה לישראל – גם עצם קיום האירוויזיון בארץ לאחר הזכייה של יזהר כהן עם "אבניבי" בשנה לפני כן, וגם הזכייה השנייה ברציפות - הפעם של גלי עטרי עם "הללויה". "הרי היה פה עוד אירוויזיון ב-1999, אומנם יגאל רביד שאבא היה חביב עליו והוא על אבא הנחה, אבל פחות מדברים על האירוויזיון ההוא שדנה אינטרנשיונל הביאה לישראל, תמיד מדברים על הראשון. כי היה שם סימן דרך בתולדות הטלוויזיה והשידור הציבורי, בהיקף והחשיפה לשידור שבוצע מישראל, אומרים שהוא האירוויזיון הכי יפה שהיה. הבמה הייתה פשוטה, אלגנטית ולא מצועצעת, ההנחיה הייתה מהוקצעת וטובה, והיו שם שירים שכבר לא שומעים באירוויזיונים הרבה שנים. והנה, קרקורי תרנגולות יביאו את האירוויזיון לתל אביב בשנה הבאה".
ומעל כל הדפים הישנים בקלסר של דניאל פאר בולט אחד, פתק שנראה כמעט מאולתר, כתוב בכתב ידו של מי שהיה אז מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית, טוביה סער, אותו הגיש לפאר קצת לפני השידור הראשון בצבע, ב-16 בפברואר 1983. פאר, לצדו דליה מזור, פתח את המהדורה: "שלום רב, נכון – מהערב אנחנו בצבע – ערב טוב לכם", והכריז על תחילתו של עידן חדש בשידורי הטלוויזיה בישראל. אבל פאר עצמו, הוא היה בצבעים עזים עוד הרבה לפני כן. וגם שנים רבות אחר כך, הגוון שלו יוסיף להישאר חלק מתמונת הנוף המשתנה של הטלוויזיה הישראלית.
