"בחברה המודרנית, לפעמים מצבם של בעלי החיים טוב יותר מבני האדם"
מעטים הסרטים שזוכים כיום לתואר יצירת מופת, והדרמה הריאליסטית "אייקה" - על מהגרת שנוטשת את התינוק שלה ועוברת למוסקבה - הוא אחד מהם. בריאיון לרגל הקרנתו בפסטיבל חיפה, השחקנית סאמל יסלימובה מצדיקה את גיבורת הסרט בעוד הבמאי סרגי דבורצבוי מדבר על קשיי המהגרים ברוסיה: "לעיתים עשרה אנשים חיים בחדר אחד"
אחרי הקרנת הבכורה של "אייקה" בפסטיבל קאן האחרון, היה ברור שמדובר באחד המועמדים המובילים לפרס דקל הזהב. בין המחמאות שהומטרו על סרטו של סרגי דבורצבוי, במאי רוסי שגדל בקזחסטן, אפשר היה גם למצוא סופרלטיב, שהופך להיות יותר ויותר נדיר בנוף הקולנועי העכשווי: יצירת מופת.
בסופו של דבר, חבר השופטים בהנהגת קייט בלאנשט קיפח את "אייקה", ובחר להעניק את הפסלונים החשובים לסרטים פחות מרשימים. "אייקה" התנחם בפרס השחקנית הטובה, שהוענק בצדק לסמאל יסלימובה הקזחית, שעושה תפקיד מצמרר, תובעני, מאתגר, מפרך ואמיץ - מהגרת לא חוקית מקירגיסטן שיולדת תינוק בעקבות אונס, נוטשת אותו, נאלצת לעבוד במשחטת עופות, ובמהלך הסרט לא מפסיקה להתרוצץ מותשת, עייפה ורעבה, אך נחושה, ברחובות מוסקבה הקפואים והמושלגים.
מתברר שדבורצבוי כתב את התסריט במיוחד עבור יסלימובה (שבכלל רצתה בצעירותה להיות עיתונאית), איתה עבד כבר ב"טולפן", סרט הפריצה שלו, שהוצג בקאן בדיוק לפני עשור. "השתמשתי בסמאל גם הפעם, כי היא מקצועית וידעתי שהיא תהיה מסוגלת לעשות את התפקיד", מצטרף דבורצבוי לשיחה. "היא יכולה להשתנות במהירות. והעיקר - היא יכולה לחוש כאב במהירות , וב'אייקה' היא הייתה צריכה להיות במצב הזה כל הזמן. רציתי שסמאל תחוש את הסבל של המהגרים במוסקבה, ולא שהיא תדמה סבל. לכן עשינו הכנות גופניות וגם הכנות נפשיות. אני לא מאפשר לשחקנים שלי להיות טכניים. אני רוצה לראות דמויות חיות אמיתיות ולא כישורים ויכולות משחק. אני תמיד מחפש אחר רגעים מיוחדים בחיים ואחר נשמה אמיתית".
וב"אייקה" דבורצבוי אכן מתאר בעזרת ריאליזם נוקב, מצלמה עצבנית מיוחד, עריכה מטלטלת, פסקול משופע בצרחות וצילולי סלולרי מנג'סים ותאורה חשוכה את ההישרדות והקשיים של המהגרים מקירגיסטן בבירה הרוסית. "בחודש הם מרוויחים במוסקבה סכומי כסף שבקירגיסטן או במקומות אחרים היה צריך לעבוד עבורם שמונה חודשים – לכן הם סובלים וגרים בתנאים כל כך קשים. לפעמים עשרה אנשים חיים בחדר אחד.
"בארצות מהן הם באים, הם לא גרים בתנאים כאלה ,אבל במוסקבה הם חייבים לחיות ככה. מאחר והם צריכים להאכיל את הילדים, הם מוכנים לסבול, עד כדי כך הלחץ להשיג כסף. אנשים גם לא מודעים בכלל לטרגדיות שחוות המהגרות מקירגיסטן – נדהמתי לגלות כמה רבות מהן יולדות ומשאירות את הילדים שלהן בבתי חולים במוסקבה, כי הן לא יכולות לגדל אותם".
עדיין לא ברור מה גורל ההפצה המסחרית של "אייקה" לאחר שדבורצבוי בחר לערוך אותו מחדש (הבכורה המחודשת נערכה בפסטיבל פינגיאו השני). בינתיים ניתנת לנו הזדמנות לראות את הסרט המרשים הזה בפסטיבל הסרטים של חיפה ה-34 (שבת, 29.9; שני, 1.10), ואין ספק שזה אחד מרגעי השיא של האירוע הוותיק והאיכותי.
הדרך לקאן ולחיפה של "אייקה", הייתה רצופה קשיים, תלאות ומהמורות, כולל סופות שלג. "אחרי ההצלחה והפרסים של 'טולפן', הייתי בטוח שאעשה מהר מאוד סרט נוסף", מעיד דבורצבוי, מהנדס בעברו. "ואז התחלתי לכתוב. בהתחלה חשבתי שזה יהיה מטופש לעשות סרט על אישה כי אני גבר, ואני לא מבין מספיק את הנשים. מהר מאוד הבנתי שאני במלכודת - כי לא רק שאני לא מבין את הנשים, זה גם לא פשוט לעשות סרט על אישה, שהיא יומיים אחרי לידה. אנחנו כגברים לא מבינים מה קורה לנשים לאחר לידה - התקפה של הורמונים, שינוי בגוף, שינוי המנטליות, שינוי כללי. וכדי לעשות את 'אייקה' התחלתי ללמוד הרבה דברים על המוח ומה הלידה עושה לאישה".
בעקבות העבודה על "אייקה", אתה מבין עכשיו נשים טוב יותר?
"כמובן שאני מבין טוב יותר נשים, כי אני רואה הרבה יותר אספקטים".
דבר אחד בטוח – בבעלי חיים אתה מבין היטב. ב"אייקה", הגיבורה אפילו עובדת כפועלת נקיון בבית חולים לחיות מחמד. למה חיות חשובות כל כך בסרטים שלך?
"קודם כל חיות לא משקרות, והן חלק מאוד חשוב בחיים. בקזחסטן עד לא מזמן אסור היה להחזיק כלב בבתים, אבל במוסקבה הרבה אנשים מחזיקים כלבים וכל מיני בעלי חיים מאוד אופנתיים: איגואנות, נחשים, עכבישים. החיים אבסורדים: בחברה המודרנית, לא רק הרוסית, מצבן של חיות לפעמים טוב יותר משל בני אדם. לא פעם אנשים מתייחסים לחיות טוב יותר מלאנשים, אז אני מראה חיות כדי להבליט את הסיפור".
