.jpg)
"אלוהים ישב איתי על הספסל בשמש"
הייתה שמש צהריים ואני ישבתי על הספסל בכניסה למיון ועישנתי ועישנתי. ורציתי לצעוק ורציתי לעמוד בתפילה ושום קול לא יצא ממני. רק עצמתי את עיניי והתנועעתי אחורה וקדימה, ופתאום התחלתי לקלל את אלוהים
סוף-סוף אמא שלי יכלה לנוח. היא יצאה מן הגוף הזה שסבל שנתיים של ייסורי תופת והייתה חופשייה, שלווה, הרחק מכאן, במקום שבו שום דבר כבר לא יכול להכאיב לה. רק הקליפה שלה נשארה מוטלת על הסדין התכול של מיטת חדר המיון, כמו נשל של נחש שחמק בעשב. השילה מעליה את גופה שגסס לאט-לאט, סוגר עליה כמו תא חנק, עד שלא יכלה לזוז, לא לדבר, לא לנשום, והייתה לאישה חיה כלואה בגוף מת.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. היכנסו >>
- לפרויקט התפילות המלא: לחצו כאן
המוות אכזרי כפליים כשהוא מתמשך. איטי, מזדחל. הוא אכזרי כפליים כשאין תקווה, אין קרב. הוא אכזרי כפליים כשהוא מודע לעצמו. נגזר דינה. היא ידעה ואנחנו ידענו, ולא יכולנו לעשות בשבילה כמעט כלום. אמרנו לה מילים של אהבה. שאבנו את הליחה שלה. החלפנו מצעים. ניגבנו את פצעי הלחץ. בכינו איתה ועליה, וחיכינו שהמוות יבוא.
עלמה זהר
האישה הגדולה שהייתה אמא שלי - חוכמת הלב הנדירה שלה, פניה המאירות - הלכה והתמעטה, התכווצה כמו פרי שנרקב. ראיתי את חוסר האונים שלה, את ההשפלה מבגידת הגוף. היא כל כך רצתה למות בבית, שלא יחטטו בגופה ידיים זרות, ואפילו החסד האחרון הזה נמנע. האחות הפשילה את הסדין, משכה ממנה את הצינורות, ניתקה את האלקטרודות. תם ונשלם. שום דבר כבר לא יכול יותר לפגוע בה.
הייתה שמש צהריים ואני ישבתי על הספסל בכניסה למיון ועישנתי ועישנתי. ורציתי לצעוק ורציתי לעמוד בתפילה ושום קול לא יצא ממני. רק עצמתי את עיניי והתנועעתי אחורה וקדימה, ופתאום התחלתי לקלל את אלוהים. שטף אדיר של מילים גסות ומטונפות פרץ ממני כמו מעיין. כעס עצום, ושעה ארוכה-ארוכה הדבר הזה נשפך ממני כמו נהר. חירפתי מערכות אלוהים חיים בכל מילה רעה שידעתי בעברית, אנגלית או ערבית.
וכל הזמן הזה ישב אלוהים איתי על הספסל בשמש, והקשיב, וליטף את ראשי, ואהב אותי בלי סייג. מעולם, בשום רגע בחיי, לא זכיתי להרגיש אותו קרוב יותר מאשר ביום ההוא.
פורסם לראשונה 18/09/2018 05:12
לפנייה לכתב/ת 
עלמה זהר
צילום: שרה פלוט
מומלצים
