מי יזכור את פלוגה י' שהתפרקה בדרך לתעלה?

אחרי 3 ימי קרבות חדלנו להתקיים כיחידה. 66 מאיתנו יצאו למלחמת יום כיפור, 18 נהרגו ו-31 נפצעו. בגלל הקריסה לא זכינו בסוף למסדר מסכם, לא קיבלנו הסבר ממפקד בכיר ולא שמענו "תודה". מה יישאר מהסיפור שלנו? לוחם מגדוד סופה בחטיבה 401 על תופת הקרבות והמאבק הסיזיפי לשימור הזיכרון

עפר דרוריפורסם: 18.09.18 , 13:47

הנגמ"ש השרוף של עפר דרורי בסיני(צילום: מיכה ברעם)

במלחמת יום הכיפורים שרתי כחייל חרמ"ש בפלוגה י' בגדוד הטנקים 79 (גדוד "סופה" בחטיבה 401 שתוך שעות הוכפף לחטיבה 14). הפלוגה נשלחה כבר ביום הראשון למלחמה במאמץ לחבור למעוזים הנצורים בגזרה הצפונית - "בודפשט", "מילאנו", "כתובה" ו"מפרקת" ולחלץ אותם. בליל 15 באוקטובר עבר הגדוד יחד עם החטיבה להתקפה במאמץ להכשיר את המסדרון לראש הגשר ולצליחת התעלה. אבל הפלוגה שנכנסה למהלך כיחידה מבצעית סדירה, מאומנת ומוכנה לכל משימה - חדלה מלהתקיים לאחר שלושה ימי לחימה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

היא הוטלה למערכה מול כוחות מצריים רבים וניהלה קרב חורמה כשחייליה משליכים נפשם מנגד. רבים נפגעו, ואלה שלא - המשיכו בלחימה גם ביום שלמחרת עד שהמסגרת התפוררה כתוצאה מהאבדות הכבדות.

לאחר מכן, כעוף החול לחמו חיילי הפלוגה כבודדים והצטרפו לכוחות אחרים בגזרה המרכזית בקרבות על פתיחת ציר "עכביש" ובכיבוש ראש הגשר בתעלת סואץ. לוחמים אחרים מהפלוגה נדדו לגזרה הדרומית והשתתפו במצור על ארמיה 3, ואחרים השתלבו ביחידה של חיל האוויר שעסקה בחילוץ פצועים וטייסים שמטוסיהם נפגעו.

היינו 66 חיילים כשיצאנו ממחנה רפידים בצהרי יום שבת של יום הכיפורים, 6 באוקטובר. בסוף המלחמה נשארנו רק 19. בקרבות נפלו 18 מחיילי הפלוגה ו-31 נפצעו. עם תום המלחמה אסף המ"פ יחיעם ששון, הקצין היחידי שנותר חי, את הלוחמים הבריאים שהתפזרו ביחידות שונות בסיני, והקים את הפלוגה מחדש.

באוקטובר 2003 – במלאות 30 שנה למלחמת יום הכיפורים – פרסמתי בביטאון "יד לשריון" כתבתה על מה שעבר על הפלוגה ועליי. "ליל הפריצה – 24 שעות במלחמת יום הכיפורים" הייתה הכותרת. בהקדמה כתב העורך שאול נגר: "החייל הבודד במלחמה מה כוחו? הריהו כגרגר חול הנישא ברוח. אך חיילים רבים כבר יוצרים 'דיונה אנושית' שבכוחה לעצור אויב".

הכתבה הזו הייתה המהלך הראשון שעשיתי להנצחת הפעולה וזכר נופליה. מהתגובות שקיבלתי הבנתי שבלי דעת נתתי מענה לצורך עז: להבין מה אירע לנו במלחמה, מה קרה לכל חברנו ולזכור אותם. החלטתי לעשות עוד.

התמונה היחידה שיכולתי למצוא היא תצלום הנגמ"ש, מוטל פגוע על ציר "עכביש". היא צולמה בידי מיכה בר-עם שהעניק לי אישית עותק ובהזדמנות זו גייס אותי להופיע בסדרת הטלוויזיה "צרובים", שהביאה סיפורי לוחמים מכל יום ויום במלחמה. במקביל הקמתי אתר זיכרון לנופלים מהפלוגה. אחד המגיבים היה חברי לפלוגה קותי, שסיפר שמצא באתר תיקון לתחושותיו האישיות שלא עשינו מספיק עבור הנופלים.

(צילום: אלי מנדלבאום)

התחלתי במלאכת נמלים של איתור כל חבריי לפלוגה וגביית עדויות. לאחר כשנתיים (2005), הוצאתי את הספר "פלוגה י' בסופה", שמביא את סיפורם של חיילי הפלוגה. את הספר חילקתי לכל חבריי לפלוגה ולמשפחות השכולות. זה היה מעשה של חיבור וזיכרון.

באותה שנה גם הוצאתי לאור את זיכרונותיי שלי מהמלחמה, בטרם יאבדו, שהיו מבוססים על מעין יומן מלחמה אישי שרשמתי על פתקים. קראתי לו "המלחמה שנשכחה", שם שביטא היטב את תחושותיי: החברה הישראלית הדחיקה את המלחמה עד כדי אי-עריכת טקס זיכרון רשמי בטענה שיום הזיכרון הוא של המשפחות.

ב-2008 נחנך ביד לשריון בלטרון מוקד מלחמת יום הכיפורים, שבו מובאים 12 סיפורים שנבחרו לייצג את גבורת חיילי צה"ל בקרבות. גם סיפורה של פלוגה י' מופיע באתר והוא סיפורה היחיד של פלוגה במלחמה. שאר סיפורי הגבורה הם של בודדים או של צוותים.

ב-2011 התקיים כנס פלוגתי ביד לשריון בהשתתפות אנשי הפלוגה עם בנות הזוג ומשפחות הנופלים. במפגש הזה, שהיה אירוע מרגש ביותר, הצגתי את סיפור הפלוגה במלחמה באמצעות סרטון וידאו שהכנתי. אך למחרת פנה אליי לוחם לשעבר ממחלקה 2, סלו שושן, ואמר שזכה להתרוממות רוח אבל עדיין חסר משהו מהותי: אמירת תודה.

הבנתי ללבו. בגלל נסיבות הפלוגה במלחמה – בעיקר קריסתה כיחידה מגובשת - לא זכינו להשתתף בסופה באיזשהו מעמד מסכם. לא מסדר סיום פלוגתי כפי שערכו יחידות אחרות, לא מפקד בכיר שמופיע בפנינו לסכם את המאורעות ולומר מילה אחת פשוטה: "תודה". תודה שהתאמצתם, תודה שסיכנתם את חייכם. תודה שלא נטשתם את חבריכם וחילצתם אותם תחת אש.

ה"תודה" הזו הייתה חסרה לסלו וכנראה לכולנו אבל רק הוא ידע לתת לתחושה הזו מילים.

עוד באותו שבוע פניתי במכתב למפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף טל רוסו. למכתב צורפה מאוחר יותר המלצה אישית של סגן מפקד האוגדה במלחמה, האלוף ג'קי אבן. ואכן, לאחר כחודש נתבשרתי כי האלוף רוסו החליט להעניק לפלוגה תעודת הערכה. ערב ראש השנה בספטמבר 2011 נקראנו לאולם כנסים באשקלון שאליו הוזמנו כל קציני המילואים של הפיקוד, ובמעמד האלוף קיבלנו - נרגשים מאוד - את התעודה. נציגי הפלוגה לקבלת התעודה מהאלוף היו סלו שושן וגיורא נאור, שאת סיפור גבורתו במלחמה הבאתי בסרט "כעוף החול".

אחד הדברים החשובים ביותר בעיני הוא שימור הקשר עם משפחות חברנו שנפלו במלחמה. ואכן, זה שנים רבות אנו נפגשים עם המשפחות פעמיים בשנה - ביום הזיכרון למלחמה וביום הזיכרון לחללי צה"ל. חברים מהפלוגה נמצאים בקשר עם המשפחות, חלקם בטקסי האזכרה המשותפים וחלקם בקשר שוטף של התעניינות, אירועים וחגים.

אך מה מכל זה ישמר וייזכר בעתיד?

(צילום: מוטי קמחי)

אנחנו, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, נושקים את אמצע שנות ה-60, ולא יכולים שלא לחשוב על מי ימשיך במלאכת השימור של זיכרון חברינו. לתומי חשבתי שהדבר הנכון הוא להעביר את המשימה הזו לגוף חינוכי – למשל בית ספר תיכון כלשהו – שיש לו עניין בסוגיות מורשת ובמסגרת זו הוא יגייס את תלמידיו להמשיך את המסורת, בליווי שלנו.

הניסיונות שלי לעניין בתי ספר לא צלחו עד כה. הייתכן שאני כבר לא יודע לקרוא כהלכה את המפה? הייתכן שאחרי 45 שנים אבד כליל העניין במלחמת יום הכיפורים, כפי שקרה גם למלחמת השחרור הנשכחת והולכת לא רק בקרב בני הדור הצעיר אלא גם בקרב מוריהם?

אני עדיין מקווה שיימצא הגוף החינוכי שהנושא בוער בלבו. יגאל אלון אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ויוסי גמזו כתב: "הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים כָּל עוֹד הֵעָדְרָם נוֹכֵחַ בָּנוּ / כְּמוֹ הָאֵבֶר הַכָּרוּת בִּכְאֵב הַגֶּדֶם הַזּוֹכֵר ... אָדָם הוּא חַיָּה שֶזּוֹכֶרֶת, זוֹכֶרֶת שֶשֹּרֶש טָמוּן בֶּעָפָר / הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם נִשְאֲרִים בָּנוּ תָמִיד".

כל שנותר לי לקוות הוא שכחברה וכיחידים נדע לשמר את הזיכרון שלנו ולהחיות דרכו את המתים.