"גדלתי בלא מילים": מחברותיו של הגמלאי יונה אלון הפכו לספר

מיד עם סגירת המחברת הקודמת אני מתחיל לכתוב במחברת החדשה. הכול באותו היום. מלבד היותו יום הסתיו הראשון, וגם יום חילוף השעון, היום הוא גם ערב יום כיפור. הדבקתי על המחברת גלויה עם תמונת רקפות על השער. ונעים יהיה לי להביט יום־יום על פרחים, דבר שהופך לי להרגל. השקט גובר והולך. וגם זה הרגל: לשבת כאן, על רחבת בית צרפת בקמפוס גבעת רם, ליד השולחן, ולעשות את חשבון נפשי בדממה. אפילו הציפורים מנומסות מתמיד ומנמיכות ציוץ. העורבים נעלמו כדי לא לתנות את קינתם בערב החג, ולעשות גם הם את חשבון עולמם.

*

כל היום אני מאורגן ומסודר ומחושב וממושטר עד לפרטי־פרטים. כל דקה מחושבת. הקריאה מאוזנת עם הכתיבה, השימוש בעיניים עם השימוש באוזניים. כשהעין מתעייפת אני חייב לתת לה מנוחה, אם על ידי הפסקה לרחצה, שינה או עבודה כלשהי, ואם על ידי פנייה לאוזן: האזנה למוזיקה. העבודה מאוזנת עם המנוחה. השינה עם הערוּת, המתח עם ההרפיה. כל דקה ודקה מחושבת. וסדר יומי קבוע, ללא הפתעות רבות: ארוחות בזמנים קבועים, תרופות בזמנים מדויקים. זה סוד הבריאות: לתת לגוף את שלו, לנפש את שלה. אבל בתוך הסדר המדוקדק הזה יש גם שעה מוטרפת: שעת החלומות. כל בוקר טרם קימה. ואז, לתוך הסדר המושלם פולשים חלומות שאין יודע מהיכן באו. הסדר המופרז ושליטת השכל חייבים כנראה לתת מקום ליצרים החבויים. ובאין מקום הם מתפרצים בחושך בשביל למצוא להם מוצא.

*

אני נמצא עם עלי, אחי התאום, בבנייני האומה. מתקיים שם מופע כלשהו. אין לנו מקום באולם, ואנו נאלצים לשבת בחדר צדדי. רק הדים מהנעשה באולם המופע מגיעים לאוזנינו. אחר כך עלי נעלם, ואני נשאר לבדי. האולם מתרוקן, ואני בתוך המוני היוצאים החוצה. הרחוב מתרוקן והולך. הערב יורד, והוא קר, ואני הולך ברחובות שוממים, ממשש בכיסי ומוצא רק כמה פרוטות. אני רעב. הכסף אינו מספיק לקניית אוכל, ואין שום חנות בסביבה. קר לי, עצמותי מתחילות לרעוד. אין לי דבר בעולם הזה, ואני תועה אבוד בשממה. אני מתעורר. יש לי שמיכה ומיטה חמה, ובית ומשפחה. חיי מאושרים. אבל איפה המציאות ואיפה החלום.

*

כל אדם זקוק לעיר מקלט.

אחד מוצא מקלט בבית הוריו, אחד על אי בודד, ואני מוצא מקלט כאן, בגלריה המבודדת במרומי אולם הקריאה הכללי שבספרייה הלאומית.

לרוב אני בא שלֵו, עושה את עבודת יומי. אבל עכשיו, מותש ממחלה חולפת, אני נופל תשוש אל המקלט. האולם מוסק, ואני זוחל אל השקט.

*

עשרים ומשהו שנים ניתנו לי במתנה מאז שפרשתי מהעבודה בספטמבר 1987. אלה היו שנות סיפוק ובריאות יחסית. האם יבוא לאלה הקץ עכשיו? שלושים ושבע שנות סוכרת ורק כעת הפחד מצליח לשתק. אולי הגיעה השעה למפנה בטיפול. עם הפחד גדלה גם התקווה לפתרון.

*

לא תאמין כמה זול יכול להיות מחיר האושר: שמונה שקלים וחצי. אני יושב על משטחי הבטון בקצה הדשא, ליד שולחן ירוק, על ספסל ירוק, ואוכל לחמנייה טרייה טרייה כמעט ישר מתנור האפייה, ובתוכה חביתה נוצצת עם שני פלחי מלפפון חמוץ. כוס תה עם חלב בידי השנייה, ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען: אכן, אושר בזול, אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת. ואולי יטען מישהו אחר: זוהי אשליה. האושר הזה מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.

רוצים לקרוא את "כך להישאר לעולם" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

*

כשאני פוקח את עיני בבוקר אני תינוק בן יומו, נולד אל העולם שנולד עתה, ואני מתחיל לחפש.

בדרך לספרייה אני סטודנט עם הסטודנטים הפוסעים לאורך גג הבטון בין בנייני הקמפוס.

בספרייה אני אדם חסר גיל כעַין משקיפה על העולם.

בערב בתיאטרון או בקונצרט אני זקן בין זקנים: עור רפוי וממורטט, דהה, שיער לבן, יבש, כתמי השנים וסימני הגיל וניוון הגוף מכל עבר.

אני מביט בהם, ורואה אותי. ותוהה: מה, באמת אני כמותם? ובכן, בן כמה אני?

*

מי היה יכול להעלות בדעתו שבגילי עוד אלמד ללכת. אני מסגל לעצמי את ההליכה הנכונה שהנעל מלמדת אותי. אם אתמיד, אולי אגיע למרחקים שטרם הכרתי.

בדרכי אל בניין הספרייה אני עולה בכביש המוביל לגשר החוצה את שדרות בגין. שם יש שטח אדמה מטפס בהר, ואם תרצו יורד במדרון. ושם נמצא הצמח המטפס בזחילה. הוא מטפס לאִטו וכובש שטחי מחיה נוספים הגדלים והולכים. אני עוקב אחר הצמח זה שנים. עם בוא משבר המים הפסיקו להשקות את הגינות, והוא התייבש והלך, אבל התעקש לחיות. בקיץ הוא אוחז באדמה היבשה ומחזיק מעמד. בחורף הוא שותה לרוויה ועולה בדרכו להשריש את עצמו בנחלתו.

*

יום שישי. השעה תשע וחצי. אני מוריד את התיק מחוץ לאולם הקריאה בשביל להחליף את משקפי השמש במשקפי קריאה. מעומס הספרים נשברה רצועת הברזל הקושרת את התיק עם חגורת הבד הנושאת אותו על הכתפיים. קיצרתי את החגורה על ידי קשירת הקצה ישר לתיק, ללא תיווך מתקן הברזל. עכשיו קשה יותר להורידו מהכתף. אני רוכן אל השולחן כשהתיק מחובר לכתפי ומונח על השולחן. אני מתכופף. וכך, מחובר אל התיק, מחליף את המשקפיים. וכך אני רואה את עצמי כפוף ורכון ומסתכל במבט שני כדי לראות אותי. עם השנים אני מתכופף והולך. מצטמק והולך. כמו אבי בשנותיו האחרונות. גם חולשת הגוף עם השנים, הגוף המתקשה לשאת את משא הראש על הכתפיים, גם הישיבה המתמדת והעבודה ליד שולחן הכתיבה, גם איבוד הסידן — כל אלה מקשרים ביני ובין אבי. אבל לי יש משא נוסף על משאו: אני כותב את עצמי לדעת אל המחברות. גופי מצטמק והולך גם בגלל הסוכרת הכופה עלי דיאטה חריפה, וגם בכך אני הולך בעקבות אבי, אבל רוחי נצברת במחברות. הןמתמלאות והולכות, ואני מתרוקן והולך מחיי. עכשיו, כאן, כשגופי צמוד לתיק הספרים וכפוף אל השולחן, אני רואה הכול.

*

היא בת יותר משמונים שנה. בעלה נפטר לפני זמן קצר, והיא נשארה לבדה. רואה בקושי, הולכת בקושי. כשדיברה עם יפה אתמול בכתה בפעם הראשונה. גיסתה הרשתה לעצמה לצעוק עליה בטלפון. "עכשיו, כשאין לי כוח, כולם דורכים עלי", היא אומרת. קשה הוא סופו של האדם. כמה שנים עוד אוכל להחזיק בעט? אנוש כחציר ימיו.

בינתיים אני מצליח. אני שורד עוד ועוד שנים וממשיך לכתוב. מחברת נערמת על גבי מחברת בתיבה שלצד מיטתי, עד להיותן ערימה גדולה לאין שיעור. אבל השנים מחלישות אותי, מרפות את רוחי ומקלישות את כתיבתי, עד שהמילים הופכות למים. ים של מילים ריקות. ואני עדיין ער במידה מספקת בשביל להרגיש בשיטפון הזה.

*

היה לי אבא שלא היה לו מה להגיד לי. לידתי נכפתה עליו לאחר מגע מיני לא בשל, לידה בחודש השביעי (תאומים), ואשפוזה של אמי בבית חולים לחולי נפש לאחר הלידה.

לאחר מכן כבר חי עם אישה אחרת וקיבל עלינו אחריות מתוך חובה ואצילות, אבל בעצם לא היה לו מה להגיד לי.

לאמי לא היה מה להגיד לי.

נכפיתי עליה לאחר לידת התאומים הקשה. לאחר הלידה הטראומטית אושפזה לשנתיים. כשחזרה, הייתי זר לה. לא היה לה מה להגיד לי.

גדלתי בלא מילים.

*

זהו הרגע המאושר בעולם. באתי לאולם הקריאה, היה מאוחר, וראשית חוכמה זמן לאכול. אם אין קמח אין תורה. אחר כך להיכנס לעובי הקורה; לחשוב. והגוף מצטנף, והראש מורכן אל השולחן, והכול מוקף ביום הקר הזה בחוץ, אבל בפנים החום עוטף אותך, מלטף אותך, חודר לגוף ואחר כך לנפש. מתי אי־פעם לוטפתי כך? כך להישאר לעולם.

שיגעון להמיר אושר בכתיבה.

אבל אתה עשוי מילים. ובא הרגע הנכון, והמילים מתחילות לפכות מבפנים.

אני שוהה כך עוד ועוד ושוכח את מחוגי השעון הרצים קדימה, לעולם לא רצים לאחור.

משאלה סמויה אוחזת בי: כך טוב, כך להישאר עוד ועוד.

אבל הזמן קורא לי והזמן לא יחכה.

*

שפת אמי היתה מובנת מאליה, מעולם לא טרחתי ללמוד אותה. היה ברור לי כשמש שהיא מוכרת לי ככף ידי. על ידי לימוד אחד של מקצוע אחד אתה לומד גם דבר אחר. ולימוד השפה האנגלית היה כרוך במאמץ גדול להבין את מקור המילים ואת דרך התפתחותה של כל מילה על כל הקשריה והשאלותיה. השקעתי בכך מאמץ שנים רבות. עד שהוברר לי שגם שפת אמי אינה מובנת מאליה. ובעצם כל ידיעתי היא גידול פרא של לימוד עצמי ללא סדר וכיוון או משמעת.

*

בדרך לעבודה ראיתי בולדוזר עם כף הרמה עומד לפני הר של חול, פסולת בניין ושברי סלעים. בכל פעם הוא ממלא את הכף באדמה ונושא אותה אל משאית שלידו. וכך הוא מרים כף אחר כף, ורוצה להעביר את כל ההר ממקומו כדי ליישר את השטח להקמת בניין או גן. אני, כמו הבולדוזר הזה, עומד בערוב ימי לפני הר המילים ורוצה להתחיל לעבוד בהן. גם עלי, כמו על הבולדוזר, להזיז את כל ההר הזה ממקומו, ולהפוך בו ולהפוך בשביל לשלוט בו. האם יש בכוחי להאמין שבשלהי חיי אוכל לכתף את כל ההר הזה?

*

לאה גולדברג בת שש־עשרה. היא מתחילה לכתוב את יומניה בהיותה בת עשר. העברית שלה צולעת ומגומגמת. אבל היא יודעת זאת ואינה נרתעת. בעקשנות ובהתמדה היא מגיעה אל השפה העברית. כל מבט לאחור גורם לה להירתע, אבל היא מביטה קדימה ואינה מתייאשת. כשאני קורא את יומן ילדותה אני ממחיש לעצמי את מסקנתי, שקומת האדם היא קומת הלשון שבפיו. בהיותה בת שש־עשרה היא מגלה ביומנה אותות ראשונים של מקוריות ושליטה גוברת בשפה. היא משתמשת כהלכה במילה הנדירה "צביון", המאלצת אותי להסתכל במילון כי איני יודע את משמעותה המדויקת (אני קורא: דמות, תואר, צורה. וכן: חפץ, רצון). והיא מיטיבה להגדיר את כל חייה: — "אני חושבת ששני המוטיבים העיקריים של חיי, של הווייתי, הם האהבה והיצירה. ואולם בין שני אלה יש עוד הרבה והרבה מנגינות חשובות מאוד, אותן אני שומעת לעת עתה רק מרחוק, אבל הן תתקרבנה, תהיינה".

*

אחרי הטיפול בגופי, אחרי ההתלבשות והאוכל, אני אוהב לקחת גם צידה לדרך הרוח. אני פותח את מקלט הרדיו ומכוון ל"קול המוזיקה". לפעמים אני קולט שם צידה מעולה. קודם כול לא לחשוב בזמן האוכל מחשבות מעמיקות עד תהום. לא לערבב מין בשאינו מינו. בזמן האכילה הרוח צריכה להיות מרוכזת בפעולת האכילה. אם היא תיסע הרחק למחוזות עלומים ותובעניים, פעולת האכילה תוזנח ותקלות יצמחו: לעיסה שאינה מספקת, בעיות בעיכול. האכילה מחייבת תשומת לב מרבית. אבל שמיעת מוזיקה בשעת האכילה אינה מפריעה. המוזיקה באה ממקור חיצוני, והריכוז הפנימי בפעולת האכילה לא מופרע. להפך: מוזיקה יפה מנעימה את העיכול. בטהובן, שלישייה לפסנתר, צ'לו וקלרניט, אופ' 11. צידה משובחת לדרך. מה יש בבטהובן שאין בשאר המלחינים? לאחדים המוזיקה היא שעשוע. לאחרים פרנסה, למוזיקאים לא מעטים היא מהות אסתטית. לבטהובן היא תמצית הווייתו, חידת קיומו. מחזור הדם שבלעדיו אין לו חיים. בכל יחס של גאון ליצירתו טמונה חידה. מהי המוזיקה למוצרט? מהי המוזיקה לבאך? כמו המוזיקה לבטהובן, כך הספרות לקפקא. היא סוד חייו, מהות קיומו. לכן הוויטמינים שבטהובן נותן לי חיוניים כל כך. לכן אני מפסיק לחשוב ויוצא מחוזק לדרך היום. המחשבה, אם בכלל, תבקר אותי אחר כך, מתוגברת בכוחות חדשים.

תלונת המרכול.

הכתיבה תבוא אחרונה. אין שום טעם לזרז אותה. כל זירוז יביא כתיבה לחוצה שתחטיא את מטרתה. כי חוסר סבלנות מביא דילוג חפוז על מקצת התוכן.

לכן קודם כול מרכול כהלכתו.

האם מותר לאדם להיות מרוצה מעצמו?

רק לרגע קט. אחר כך מגיע ההיבריס, מגיעה הגאווה שהיא מתכון לאסון. אני מרשה לעצמי לרגע קט להיות מרוצה מעצמי. יפה לא ויתרה לי: היא ראתה אותי אדם ככל אדם, ולא כמו אמי ואחרים, שראו בי מפגר שצריך לעזור לו. בסופו של דבר, המאבק הבלתי אפשרי עם המרכול אכן הניב תוצאות: היום חסכתי בקנייה במבצעים ובהנחות, מאה עשרים ושישה שקלים. זהו פיצוי מה למשכורתי, שהיא משכורת מינימום, על סף קו העוני. הוכחתי לעצמי שחדלתי להיות ילד מפגר. הייתי פג ירוד משקל שנולד בחודש השביעי וחייתי שנתיים ללא אם. תמיד ישנתי.

אך לבסוף התעוררתי לפעולה.

כמובן, החיסכון בכל שבוע הוא עבודה משותפת: יפה מכינה את המבצעים על פי חוברות ההנחה והקופונים, והקופאית הטובה משלימה את מה שמעבר ליכולתי. אני עושה את מאמץ החיפוש.

אחרי המרכול — הביתה. אחר כך האיחור בספרייה מגיע לשעת האוכל, לפני כן או אחרי כן הצצה בעיתון החינם שהמפיץ מניח בידי בכניסה, ורק אז, שׂבע, שקט ולא לחוץ בזמן, אפילו כשהזמן קצר — אני חושב על רעיונות ומוטיבים. כך, כשאין לחץ הם שופעים מעצמם.

*

אני מחושב ומתוכנן ומתוכנת כל כך, עד כי אפילו את הכובע אני מסיר מעל ראשי בבוקר בדיוק באותו המקום בכל יום: על המדרגה האחרונה לפני הכניסה של אולם הקריאה. האם זה עוזר בחיים? אני נזכר בצער באבי ז"ל. הוא היה מחושב ומתוכנן עד לפרטי־פרטים, ודאג לחיות חיים נכונים. אבל רופא אחד, ברגע אחד של רשלנות, פגע בעינו בניתוח קטרקט, והעין הפסיקה לראות. ועוד זיכרון: מרוב דאגה למחלת הסוכרת שלקה בה אכל אבי רק מאכלים דלי שומן. הדבר פגע בסידן שבגופו, כי הסידן הנכנס לגוף צריך מידה של שומן כדי להתעכל. ומחוסר סידן לקה אבי באוסטיאופורוזיס (דלדול של צפיפות העצם) וסיים את חייו על כיסא גלגלים. ללמדך: גם התכנון הזהיר ביותר זקוק לעוד תכנון ולימוד. ולדבר אין סוף.

*

הסנדלר הולך יחף; ואיש השכונה, כמוני, שמטייל בחופשות בכל קצוות העיר — ממעט להכיר את שכונתו.

אבל חג היום, ואין תחבורה, ולכן יצאתי למרחב. הכול פתוח לפני. אלך אל אשר תישאנה אותי רגלי.

רחוב דגניה המקביל לשדרות הרצל. קרוב לביתי. מתי טיילת כאן באחרונה? העצים גבהו עד למרומי הבתים. עצים ליד הבתים והגינות, ושדרה בצדו השני של הרחוב. ספסלים הוצבו לאורך החומה וגם פנסים, והרחוב היה לטיילת מטופחת.

פתאום אני נזכר בירושלים של עגנון וברנר מלפני מאה שנה: הזנחה ולכלוך ומחלות. כמה עשו מאה שנה. רחוב המשוררת, דגניה, הארזים, בתי בטון משנות החמישים נדחקו לשוליים הנוטים למדרון יער ירושלים. בצדו השני בתים מאבן לבנה, מסותתת היטב, ובניינים חדשים. אני מגלה רחובות פנימיים כתייר, ומסיים כתייר על ספסל בגן משחקים נקי ומרווח המשמש לי מסעדה, בשמש, אוכל יוגורט ואפרסק.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"כך להישאר לעולם", יונה אלון, תשע נשמות, 168 עמודים