מנגינה לכל ילד: הכפר עם שריקות במקום שמות
בכפר קונגתונג שבלב הג'ונגלים בהודו לכל איש יש צליל במקום שם. עכשיו הטלוויזיה והטלפונים מאיימים להפסיק את המנגינה – ולשים סוף למסורת
שריקות מסקרנות וצלילים משונים מהדהדים ברחבי הג'ונגל סביב קונגתונג, כפר הודי מבודד. אבל הקולות האלה אינם שירת ציפורים – אלא קולות אנשים הקוראים זה לזה בעזרת מנגינות. זו מסורת יוצאת דופן ואולי גם ייחודית.
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
כאן בגבעות השופעות והעגלגלות של מדינת המחוז מגהלאיה, בצפון-מזרח הודו, אימהות מקונגתונג ומכמה כפרים אחרים מחברות מנגינה מיוחדת עבור כל ילד. מרגע שנבחרה מנגינה כזו, כולם בכפר, המיושב על-ידי בני הקהאסי, יפנו אל אותו ילד בעזרת הצליל המיוחד הקטן הזה, וכך זה יימשך כל חייו. לתושבי האזור יש גם שמות "רגילים", כאלה המקובלים במחוזותינו, אבל השימוש בהם נדיר.
כשצועדים בדרך הראשית בכפר קונגתונג, המלא בקתות עץ המכוסות בגגות פח, מהלכים בתוך סימפוניה של ממש: מעברו האחד אם קוראת לבנה לחזור הביתה לארוחת הערב, במקום אחרי ילדים משחקים – והתקשורת כולה נעשית בשפה מוזיקלית ולא-רגילה משלהם.
"את המנגינה אני מחברת מעומק לבי", מסבירה פינדפלין שבונג, אם לשלושה, בת 31. "המנגינה מבטאת את האושר ואת האהבה לתינוק שלי". רותל קהונגסיט, מהעומדות בראש הקהילה, מסבירה היכן עובר הגבול: "אם הבן שלי עושה משהו רע, אם אני כועסת עליו, אם הוא שבר לי את הלב – ברגע הזה אני אקרא לו בשם האמיתי שלו במקום לזמר לו".
הכפר קונגתונג מבודד משאר העולם, והעיר הקרובה ביותר אליו נמצאת במרחק של כמה שעות הליכה. החשמל הגיע לכפר רק בשנת 2000, וכביש העפר הראשון הוכן רק ב-2013. את ימיהם מעבירים התושבים בחיפוש אחר מזון בג'ונגלים, ובמהלך היום הכפר נשאר כמעט נטוש – רק כמה ילדים נותרים בו.
כדי לקרוא זה לזה ביער משתמשים התושבים בגרסה ארוכה של "השם המוזיקלי", גרסה הנמשכת כ-30 שניות. "אנחנו חיים בכפרים נידחים, אנחנו מוקפים ביערות צפופים ובגבעות, אז אנחנו נמצאים במגע עם הטבע, אנחנו במגע עם כל היצורים החיים הנהדרים שאלוהים ברא", אומרת קהונגסיט. "ליצורים יש זהות משלהם. לציפורים, לכל כך הרבה חיות, יש דרכים לקרוא זו לזו".
באופן די נדיר בהודו, החברה בכפר הזה היא חברה מטריליניאלית: הרכוש והאדמה מועברים בירושה מאם לבת, והבעל הוא זה שעובר לגור עם האם ומקבל את שם משפחתה. "אנחנו רואים באם את האלילה של המשפחה. האם משגיחה על המשפחה, על הירושה שאנחנו מקבלים מאבותינו", אומרת קהונגסיט.
עם זאת, האנתרופולוגית טיפלוט נונגברי, שהיא פרופסור באוניברסיטה בניו דלהי, אומרת כי בפועל מדובר בפטריארכיה סמויה: "לנשים אין באמת סמכות לקבל החלטות – לפי המסורת הן לא יכולות לקחת חלק בפוליטיקה, והכללים שמפרידים בין גברים לנשים ברורים מאוד – תפקידה של האישה הוא לטפל בילדים. מדינאות וכל זה – זה כבר תפקידם של הגברים".
על כל פנים, ייתכן שימיה של מסורת הצלילים והשריקות ספורים. חיי העולם המודרני מתחילים לחלחל לקונגתונג, בין השאר באמצעות טלוויזיות וטלפונים ניידים. כמה מהשמות המוזיקליים באזור כבר שואבים השראה משירים בבוליווד, תעשיית הסרטים ההודית, וצעירים מעדיפים יותר ויותר לדבר עם חבריהם בטלפון – במקום לפנות אליהם במנגינה.
לפנייה לכתב/ת 
