הפכנו לעצלנים והחלפנו רגשות באימוג'ים
זה נכון שאימוג'י אחד שווה אלף מילים, ואין ספק שלפעמים להביע רגשות באימוג'ים זה הרבה יותר קל. אבל בחיי שהפכנו עצלנים שבטוחים שאפשר לפתור הכול בפרצוף מנשק ואז כולם מרוצים. ואולי זו הנכות הרגשית שלנו שזועקת לשמיים
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהוא הודיע לי שיגיע בקרוב, אני רק זוכרת שלא הפסקתי לפרוק את העצבים שלי בדרך הכי מקורית וזמינה שמצאתי לעצמי - אכילת פסטה ישר מהסיר. בעצם אני כן יודעת כמה זמן עבר. מדובר בחמש שעות, שלושים ושש דקות ועשרים שניות על השעון. לעזאזל.
"אני בא אליך מוקדם אבל גם יוצא מחר מוקדם", הוא סימס לי בשישי בצהריים, בדיוק בשעה שהעמסתי את הקניות לקופה. "באמת?" סימסתי חזרה. "כמה מוקדם?" וצירפתי סמיילי מסמיק. "בחצות הצהריים", הוא השיב לי, משאיר אותי פעורת פה. מה? למה שהוא יבוא אליי באמצע היום? מה נעשה כל היום? ממתי הוא לא מגיע רק באמצע הלילה? אז עשיתי את מה שכל בחורה שפויה היתה עושה במצב כזה מלחיץ - טסתי הביתה, העמדתי סיר פסטה על הגז וחיכיתי. הוא לא בא.
כשעבר זמן האיחור הסביר וכבר החלו לבעבע בי העצבים לפשר הזלזול הזה בזמן שלי, התעצבנתי עליו – אבל רק בסמס כמובן. ואז גם הבנתי - הוא ענה לי על השאלה כמה מוקדם הוא יצא ממני, ואני שאלתי כמה מוקדם הוא יגיע אליי. סיפור חיינו. הוא חושב מתי הוא הולך ואני חושבת מתי כבר יגיע, וכך אי-הבנה מטופשת בחסות התקשורת המתקדמת הרסה לי את יום שישי. רציתי לקבור את עצמי במקום. מה חשבתי לעצמי כשהסקתי שאולי הוא יהיה פה בפעם הראשונה באמצע היום ולא הלילה?
כמה פתטית אני שלרגע דמיינתי שיש לי בן זוג שמגיע הביתה אחרי הסידורים של שישי ומתחשק לו לאכול איתי פסטה? טוב, תמיד רציתי לעשות חוויה מתקנת לפסטה שנשארה גלמודה על הגז באותו יום של ריב בלתי נשכח עם בעלי לשעבר. אז כדי לא לצאת מטומטמת לגמרי בעיניו, אבל בעיקר בעיני עצמי, האשמתי את האימא של מי שהמציא את הוואטסאפ בקצר התקשורתי.
ברור שאילו היינו מתאמים בטלפון, אם רק היה עולה על דעתי להתקשר, כל המבוכה הזו היתה נחסכת. אבל אני כבר התרגלתי לא לדבר בטלפון. גם אין לי זמן, ובקושי יש לי סבלנות, ואם כבר סבלנות אז שיהיו אלו שיחות קצרות, ולא כשאני בעבודה או לפני ששטפתי את היום שהיה במקלחת. בקיצור, רק לפני השינה, אבל אז אני כבר עייפה מדי. אם להודות באמת, אז זו אני שכתוב לה בשורת הסטטוס בוואטסאפ, "בלי שיחות, וואטסאפ בלבד". הודעות זה פשוט ונוח, אין בהן שתיקה לא צפויה, ואין בהן מבוכה. זו היתה יכולה להיות עסקה מושלמת
אלמלא היא היתה גם קרקע פורייה להיווצרותן של אי-הבנות בפועל, כמו זאת שבדיוק קרתה לנו. כשאת אומרת דבר אחד והוא שומע משהו אחר, ומשם זה רק הולך ומדרדר.
מלב סגול ללב אדום
ואז באו האימוג'ים והרסו את התקשורת עוד יותר. זהו, השימוש במילים הסתיים. עברנו לנהל שיחות שלמות רק באימוג'ים. לכי תביני מה הוא רוצה לומר כשהוא שולח פרצוף של פרה. רגע, מה, אתה רומז שהשמנתי? לכי תביני בשביל מה התולעת, הצפרדע ואפילו הקיפוד. בעצם את הקיפוד אני מבינה וגם את חד הקרן ובעיקר את החמור. ופתאום הכי קל זה להפריח לבבות. את מכירה בנאדם בטינדר ושניה אחר כך הוא כבר שולח לך לב. אני נגד, אגב. אני ממש מוחה על זילות השימוש באימוג'י לב. תמיד חשבתי שללבבות צריכה להיות משמעות יותר עמוקה. כמו אז, כשיצאתי עם הבחור ההוא ששלח לי לבבות סגולים כתשובה לגיטימית לכל משפט, משאיר אותי לתהות מתי לעזאזל אני מקודמת ללב אדום, שלא לומר – לב אדום גדול. חבל שיחסינו הסתיימו לפני שזכיתי להגיע ללב הנכסף, כלומר האדום.
זה נכון שאימוג'י אחד שווה אלף מילים, ואין ספק שלפעמים להביע רגשות באימוג'ים זה הרבה יותר קל. אבל בחיי שהפכנו עצלנים שבטוחים שאפשר לפתור הכול בפרצוף מנשק ואז כולם מרוצים. ואולי זו הנכות הרגשית שלנו שזועקת לשמיים. אנחנו כבר לא מסוגלים לכתוב בכנות משפט שיבטא את מה שיש לנו על הלב. אז במקום לכתוב, "מצטער שפגעתי בך", אנחנו שולחים אימוג'י, ובמקום "חשבתי עליך, מה את עושה?" – אימוג'י.
וכשאנחנו לא יודעים מה לומר - אנחנו שולחים אימוג'י עם פרצוף עקום, ספק קורץ או אולי ערמומי, מעין אימוג'י גנרי כזה, ומקווים שהמבין כבר יבין. אבל בכנות, גם לב אדום גדול ואפילו פועם לא יחליף את השימוש בשלוש המילים הקדושות האלה. זה פשוט שמפחיד לומר, אני אוהב אותך. מפחיד מאוד אפילו. אז אנחנו עושים לעצמנו הנחות.
הלוואי שהיינו יודעים לתקשר לא דרך מסכים ובלי מחיצות. לפעמים נדמה שהאינטימיות הכי גדולה שאפשר להגיע אליה בימינו היא להישאר מחובר בוואטסאפ במשך שיחה שלמה בלי לברוח. התקדמנו והתקלקלנו. הטלפונים החכמים עשו אותנו טיפשים ונטלו מאתנו מיומנות בסיסית – לדבר אחד עם השני. לפעמים כל כך בא לי לחזור בזמן לימים בהם לא היתה ברירה והיינו בולעים את המבוכה או מתגברים על העצלנות, ומביעים את עצמנו במילים. כמה מסובך, ככה פשוט.
בחיי שהבחור הבא שיודיע שאין לו אימוג'ים, רק אותיות וסימני פיסוק, יקבל ממני הצעת נישואים במקום. מצד שני, זה גם נשמע כמו עסקה מלחיצה לשני הכיוונים. יודעים מה? עזבו אימוג'ים, נראה לי שאעבור לתקשר עם גיפים. רות, סוף. סמיילי (מוציא לשון).
