הכירו: האומן שמספר את סיפורה של תל אביב דרך הקפה
פועלי בניין, מנקות ורוכבי אופניים: 17 שנים אחרי שיצא בשאלה, אומן המיניאטורות יעקב בלומנטל עוסק סוף סוף במה שהוא הכי אוהב - יצירות אומנות ריאליסטיות שמדמות את הרחוב התל אביבי ומשלבות בין מיניאטורות לקפה. בראיון שערכנו עמו לרגל יום הקפה הבינלאומי הוא אומר: "אני מאוד מקווה ומאמין כי יגיע היום בו אצליח להתפרנס מהאומנות שלי"
הלקוחות של בית הקפה ברחוב יוחנן הסנדלר בתל אביב, כבר רגילים לנוכחות של יעקב בלומנטל - האומן בעל השיער הארוך והמקורזל שיושב תמיד באותה פינה קבועה, שותה קפה בשרשרת ובו זמנית, משבץ בובות מיניאטוריות קטנטנות על ערימת הכוסות הלבנות שלצידו.
בעזרת פינצטה חדה, כזו שיש לכל קוסמטיקאית, הוא שולף בזהירות את הבובות - אותן הוא הופך מדמויות שטוחות ולבנות ליצורים ריאליסטיים כמו מנקות, פועלי בניין ואנשי עסקים - וממקם אותן על הצלחת הקטנה והלבנה לצד מאפה הבוקר, על דפנות כוס הקפה ולפעמים גם בתוך הכוס עצמה.
.jpg "\"קל לי לספר את הסיפורים שלי באמצעות הקפה\" (צילום: יעקב בלומנטל)")
לאחר מכן, הוא ממהר להוציא את המצלמה היקרה לו מפז, ומצלם את המראה יוצא הדופן הזה - שבמבט מקרוב נראה כמו סצינה אמיתית של פועלי רחוב שמתקנים צינור מים שדלף, של מנקות עמלות בניקיון המשרד בו הן עובדות ואולי בכלל של רוכבי אופניים במהלך מרתון באחד מהרחובות המרכזיים בעיר - שבהמשך יהפוך לתמונה מוגדלת שתיתלה על קיר בית הקפה, לצד יצירות נוספות של בלומנטל, ותגרוף אינסוף מחמאות ותהיות בנוגע לאומנות הייחודית הזו.
עוברי אורח תמימים, שאינם מכירים את בלומנטל או את בית הקפה התל אביבי, יניחו ודאי כי מדובר בעוד אומן תל אביבי תמהוני, שהחליט להמציא את הגלגל מחדש ולפרוץ באמצעות האומנות הבלתי שגרתית שהוא מייצר, ואת בית הקפה הפך לפינת העבודה שלו. יש בכך מן האמת, אך סיפורו של בלומנטל מרתק הרבה יותר מזה, וכדי להבין כיצד החליט להפוך לאומן מיניאטורות שמספר את סיפורם של האנשים הפשוטים (והשקופים, יש לציין) בתל אביב באמצעות בובות, קפה ואוכל, צריך לחזור כמה שנים אחורה, לעברו כחרדי שגדל בירושלים.
.jpg "עבודותיו של בלומנטל תלויות על קיר בית הקפה התל אביבי (צילום: אופיר בן הרוש)")
"בזרם הליטאי הפאנטי אין מקום לאומנות"
בלומנטל (37) נולד בירושלים למשפחה חרדית המשתייכת לזרם הליטאי. בגיל 20 כבר היה נשוי פלוס שניים, וזו הייתה גם השנה בה החליט להתגרש ולצאת בשאלה. וכמו לא מעט יוצאים בשאלה, גם הוא נאלץ להתמודד עם תגובות קשות מצד סביבתו, שסירבה לקבל את החלטתו והחרימה אותו לגמרי. ילדיו ניתקו עימו את הקשר, וכך גם כל חבריו ומשפחתו. בימים אלו, הוריו חזרו עימו לקשר אך הם עדיין מתקשים לקבל את החלטתו מלפני 17 שנים.
"ההורים שלי תופסים את המעשה שלי כבגידה. אני בן יחיד, כל מה שיש להם, והם לא מבינים איך יכולתי לקום וללכת", מספר בלומנטל. "ברור לי גם שהשידוכים של הילדים שלי יהיו במינוס בגלל המעשה שלי, אבל לא יכולתי להישאר שם. כבר מילדות הרגשתי זר ולא קשור לחברה החרדית הנוקשה הזו. מאז ומעולם הייתה חבויה בי נפש של אומן, ובחברה החרדית הפאנטית שאני השתייכתי אליה אין מקום לביטויי אומנות כמעט בכלל, ודאי לא מהסוג שאני התעניינתי בו - קולנוע".
בלומנטל עזב את ביתו בירושלים, כשבאמתחתו מעט מאוד רכוש וכסף, ועבר למעוז החילוניות - חוף הים בתל אביב, שם התגורר במשך כמה חודשים טובים תוך שהוא משקיע את מרצו בלימודי קולנוע באופן עצמאי בספריית "בית אריאלה" ושוטף כלים במסעדות החוף לפרנסתו. עם הכסף שהרוויח משטיפת הכלים, נרשם בלומנטל ללימודי משחק מול מצלמה באחד מבתי הספר למשחק בעיר.
"תוך כדי הלימודים, שלחו אותי לסט צילומים לעזור בעבודות הפיזיות. החבר'ה שם שמעו על הסיפור שלי, ואפשרו לי לגור על הסט ולשמור עליו במהלך תקופת הצילומים. במשך חמש שנים עבדתי על סטים לצילומי סרטים, ובסיום העבודה התגוררתי בהם עד לסיום הצילומים", הוא משחזר.
.jpg "\"הדמויות בסיפורים שלי הן כמעט תמיד פשוטות וקשות יום, אני לא יודע לספר את סיפורם של העשירים\" (צילום: יעקב בלומנטל)")
השינוי בחייו של בלומנטל וחיבורו לעולם האומנות כאומן-יוצר הגיעו לפני כשנתיים וחצי, כשנתקל בסרטון שפורסם בפייסבוק של אומן שפותח מנורה ומכניס פנימה פרחים. "הרעיון של של משהו אחד שיוצא ממנו משהו אחר הגניב אותי. התחלתי לבנות מלא מנורות אליהן הכנסתי בובות מיניאטוריות קטנות שסיפרו את הסיפור, וכשהמנורות דלקו - נוצר מחזה יפה ומרתק.
"התחברתי לסוחרי אומנות בתל אביב ובשוק הפשפשים ביפו, והתחלתי למכור את המנורות האלו. באותה תקופה הבנתי שאחת הבעיות הגדולות של האומנות בארץ היא התגובות של הישראליים, שכמעט תמיד יהיו: 'רגע, 300 שקלים למנורה? אתה לא נורמלי'?!"
300 שקלים זה לא הרבה בשביל מנורה בעיניך?
"זה כמובן אינדיווידואלי מאוד. אני לא נכנס לאף אחד לכיס, אבל מהפרספקטיבה שלי אני יכול לומר לך שכמות העבודה שהשקעתי ושאני ממשיך להשקיע בעבודות שלי - היא עצומה. וכך גם אומנים אחרים, אני מאמין ויודע. זה לא קל להיות יוצר, ולפעמים זה גם יכול להיות מאוד מתסכל, אבל התגובות של האנשים ברחוב לסיטואציות יומיומיות שמורכבות מכוס קפה ומיניאטורות, לטוב ולרע, שוות עבורי את כל המאמץ שבדרך".
ספר קצת על התגובות שאתה מקבל על היצירות שלך מהאנשים ברחוב?
"בדרך כלל אנשים נשארים פעורי פה ומוקסמים, ויש תמיד גם את היוצאים מן הכלל שפשוט ממשיכים בלי לשים לב או שזורקים תגובות כמו: 'מה זה? זה משעמם'? אבל 90 אחוז מחייכים וזה גורם להם לשמחה גדולה.
"כדי להבחין בכל הפרטים צריך תמיד להתקרב לתמונה, ובזכות זה נוצרת ריאקציה ביני לבינם, שמאפשרת לי לשוחח איתם ולהם להיות יותר חשופים וגלויים כלפי היצירות שלי. בדיוק השבוע מישהו אמר לי: 'אתה לא נורמלי, כל פעם אני חושב שזהו ואז יש משהו חדש'".
איך בעצם עברת ממנורות לכוסות קפה?
"אני מכור לקפה, אבל לא סתם מאלה ששותים שבע כוסות ביום כדי להתעורר, אלא ממש מתעניין בסוגים השונים, מזהה את הטעם של קפה שיצא ממכונה או כזה שהכינו על הכיריים, מכיר את צבעי הפולים השונים ואת הטעמים שלהם. באופן די טבעי, החלטתי לחבר בין שתי האהבות שלי - אומנות וקפה, ואחרי שניסיתי ליצור כמה סיפורים ממיניאטורות וקפה - הבנתי שהחיבור בין הקפה הקטן והמדויק למיניאטורות, שגם הן קטנות ומדויקות הוא מושלם. קחי למשל את פולי הקפה, בגלל הגדלים השונים שלהם אני מצליח ליצור הרבה סצינות של פועלים שעמלים על מלאכת הטחינה".
"התחברתי עם אופיר (בן הרוש), הבעלים של בית הקפה WayCup coffee בתל אביב שגם הוא בעצמו אמן, והם נותנים לי מעמד של אומן הבית. יש לי מקום קבוע שם, אליו אני מגיע מדי יום ומשחק עם קפה ויש שם קיר שלם עם תמונות שלי למכירה".
נשמע כמו שיתוף פעולה שכל אומן היה חולם עליו.
"בית הקפה הוא זה שמתפעל אותי ונותן לי את כל מה שאני צריך בשביל שאוכל ליצור ולעשות, החל מפינת עבודה שקטה ועד אוכל ושתייה, כמה זמן שאני רוצה ומתי שאני רוצה. בתמורה, אני דואג לפרסם אותו באמצעות האומנות שלי".
הקשר בין בן הרוש לאומן המיניאטורות נוצר, כאמור, בבית הקפה השכונתי, שנמצא במרחק כמה דקות הליכה מביתו של בלומנטל שבשכונת פלורנטין. לדברי בן הרוש, עבודותיו של בלומנטל התלויות בבית הקפה, מתקבלות בהתלהבות אדירה. "אנשים ישר מוציאים ניידים ומתחילים לצלם את יעקב ואת העבודות שלו. התגובות מדהימות, ויש גם חלק שלא מסתפקים בתמונות ובווידאו ורוכשים תמונה הביתה".
.jpg "(צילום: יעקב בלומנטל)")
.jpg "(צילום: יעקב בלומנטל)")
"הקו האדום שלי באומנות - סמים ודת"
לא רק בית הקפה התל אביבי נכבש על ידי יצירותיו של בלומנטל, גם שוק האוכל "אלנבי-רוטשילד" שנסגר אחרי שנת פעילות אחת בלבד, החליט לתלות על אחד מקירותיו כ-40 תמונות של מיניאטרות עם קפה ומאפה שיצר בלומנטל. גם NU NU NU, בר האוכל האוכל החדש והממותג של השף גיא גמזו, זכה ליצירות משלו בדמות מיניאטורה שהפכה לטבח וניצבת על לחמניית החלב במילוי הרינג ושמנת עם קישוטי בצל ירוק שמדמים טבח בגינת ירק, ורוכב אופניים שמדווש על שולי הלחמנייה הרכה.
מאיפה אתה מביא את הרעיונות ליצירות שלך?
"אני אוהב ריאליסטיות ואני אוהב לדמות את חיי היומיום, אני לא מנסה לעשות רקעים של פנטזיה, זה לא אני, אני אוהב אורבניות וסיטואציות אמיתיות שמתרחשות בעיר ורובם לא שמים לב אליהן. אני אף פעם לא מגיע עם סיפור מוכן מראש, הסיפורים מגיעים אליי".
תן דוגמה.
"למשל, אם יש מולי כוס קפה אני אסתכל עליה, אטעם ממנה ואז אחליט האם זה יהיה צוללן שיצלול פנימה, מנקה שתנקה אותו או פועלים שיטחנו את הפולים. אני צריך להרגיש את המוצר כדי לייצר אותו".
.jpg "(צילום: יעקב בלומנטל)")
.jpg "העבודות של בלומנטל ב-NU NU NU של גיא גמזו (צילום: יעקב בלומנטל)")
אתה מתאר את עצמך כמי שמחובר מאוד לעיר ולסיטואציות שמתרחשות בה, איך זה בא לידי ביטוי?
"המרתון 'סובב טורקי' שהתקיים בעיר אתמול (30 בספטמבר) הוא דוגמה טובה לסיטואציה שגרמה לי לחבר בין רוכב אופניים שמדווש על שולי כוס קפה עליה נכתב עם קצף: "סעו בזהירות". דוגמה נוספת היא של קרטיב קרח צהוב שהיה זרוק ברחוב, שהעלה בי את הרעיון לחבר בינו לבין פועלים, כשהוא משמש בעצם כגשר עבורם".
יש דברים מסוימים אותם אתה לא מוכן בשום פנים ואופן להכניס ליצירות שלך?
"את בחיים לא תראי אצלי יצירה שכוללת באנג או אלמנט דתי כלשהו. קיבלתי החלטה ברורה שבתור אומן אני לא נוגע בשום דבר שקשור לדת או לסמים, בעיקר בשביל לא להיכנס לפינות שקשה לצאת מהן אחר כך. בגדול, אני לא איש שבא להטיף מוסר, וכל מה שאני בעצם מנסה לעשות זה לתת לעין האנושית חוויה מענגת".
.jpg "(צילום: יעקב בלומנטל)")
לא יודע איך לספר את סיפורם של העשירים
לאורך כל השיחה נדמה כי בלומנטל מתעקש להתעסק בהווה ולהניח לעברו הלא פשוט, יש שיגדירו זאת אפילו טראגי. הוא מסרב לקשר בין יצירותיו והדמויות איתן הוא בוחר לספר את סיפוריו, לבין הנתק מהמשפחה ומהסביבה המוכרת לו לטובת המעבר לעולם החילוני והלא מוכר.
"אני בעיקר משתדל לספר סיפורים שיוצאים לי מהבטן, בתור אומן אני מרגיש שהיצר האומנותי שלי מתפרץ ממני ואין לי הרבה יכולת לשלוט בזה. לכן, הרבה פעמים לא פשוט עבורי לספר סיפורים של אנשים אחרים שאין לי שום עניין איתם או קרבה למוצרים שלהם", מודה בלומנטל ומוסיף: "אני פחות יודע איך לספר את סיפורם של העשירים, יש לי אולי עוגת שוקולד אחת שיש עליה דמות של אנגלי עשיר. רוב הדמויות שלי הן פשוטות וקשות יום, ויש גם דמויות בנאליות על גבול הבורגניות, שאת ההשראה להן אני לוקח מהעוברים ושבים ברחוב התל אביבי".
.jpg "\"ההבדלים בגודלם של גרגירי הקפה מאפשרים לי לחבר אותם לפועלים שעוסקים במלאכת הטחינה\" (צילום: יעקב בלומנטל)")
אז זו בעצם הסיבה לכך שאתה עובד רק עם אוכל וקפה ולא חוזר ליצור עם מנורות?
"זו אחת הסיבות המרכזיות, למרות שגם אוכל וקפה מאתגרים מאוד, בעיקר בגלל שלא פשוט להוציא אותם טוב בתמונה. עכשיו תוסיפי לזה גם מיניאטורות - וזה הופך לאתגר גדול ומסובך יותר, אבל זה גם מה שמושך אותי בזה כל כך.
"תראי, לגדל את האומן יעקב בלומנטל זאת עבודה קשה. באיזה שהוא מקום יש לי צד שהוא לא אומן, כי אני בא מעולם של קולנוע ושל עבודה פיזית וריאליסטית, ופתאום לשבת שעתיים מול יצירה כשהסיפור לא מגיע ולנסות להבין מה הדמות רוצה לספר - זה קשה מאוד לפעמים. ההבנה של הקפה וההתמצאות בו מקלה עליי את העבודה, ולכן קל לי גם לספר אותו".
"יש לי בסביבות 10,000 דמויות, אותן אני מזמין דרך אתר מיוחד. כולן מגיעות בלבן, ואני צובע ומלביש אותן ונותן לכל אחת מהן את הטון הסופי. מיניאטורה שלי צריכה להיות בגודל של ציפורן זרת - אם היא עוברת אפילו בכמה מילימטרים את הזרת, זה אומר שהיא גדולה מידי".
כל כך הרבה השקעה פיזית ונפשית טמונה פה, אתה מצליח בסוף גם להתפרנס מזה?
"הפרנסה המעטה ואולי הכמעט יחידה, מגיעה בזכות הנורות (אותן הוא עדיין ממשיך למכור, למרות שכבר אינו עוסק בהן) וקצת מהתמונות של היצירות שאני מוכר בבית הקפה".
זה נשמע לא פשוט מה שאתה מתאר.
"נכון, אבל אני אופטימי ומרגיש שזו תחילת דרכה של הפריצה האמיתית. בשנתיים האחרונות אני בונה את עצמי, אם זה באמצעות בית הקפה ואם זה באמצעות עמוד האינסטגרם שלי, ואני מאוד מקווה ומאמין כי יגיע היום בו אצליח להתפרנס מהאומנות שלי.
"בעבר ערכתי גם פרויקט עם עיריית תל אביב בגן החשמל, וכל עסק שפועל במקום קיבל שתי תמונות עם המיניאטורות שלי. אני גם פועל למען איכות הסביבה בשכונת פלורנטין בה אני מתגורר, ובכלל אני גימיק חדש וכלי שיווקי לא מוכר, שכל עסק - החל מחנות תכשיטים ועד בתי אוכל יכולים להשתמש בו ולספר את הסיפור שלהם. לאחרונה גם שיניתי את ההגדרה שלי ל'ספרן ויזואלי', כי למעשה אני בעצם מספר סיפורים בצורה מוחשית"
יוצא לך גם לעבוד עם אומנים בין לאומיים?
"אני משתתף בכל מיני תחרויות בין לאומיות עם מיניאטוריסטים מאינדונזיה. התחום הזה של המיניאטורות תופס חזק בעולם, בארץ הוא נמצא כעת רק בראשיתו אבל גם פה מתלהבים ממנו ואני מניח שזה יתפוס אפילו יותר בהמשך".
ומה התוכניות הלאה?
"כרגע יש לי אתגר גדול עם WayCup coffee ואני משווק אותם בכל הכוח. מדי יום אני מספר על הקפה שלהם בעזרת המיניאטורות שלי, והעבודות האלו מתפרסמות בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלהם ושלי וזוכות להרבה שיתופים ותגובות. בכלל, ברשת אני מאוד חזק".
