ינאי פרישר גוטמן: "לא חשבתי שאי פעם אוהב מישהו שוב"

לוקח כמה רגעים לקלוט שינאי פרישר-גוטמן עדיין עונד את טבעת הנישואים שלו. הוא לא מודע לזה, אבל כשהוא מדבר האצבעות שלו מחליקות אל הטבעת, ספק מלטפות אותה, ספק מוודאות שהיא עדיין שם. חלפה שנה וקצת מאז מותו הטרגי של בעלו, אמיר פרישר-גוטמן, אבל פרישר כבר איבד מזמן את תחושת הזמן. לפני חודשיים, כשעלו לקברו של אמיר בתום שנת האבל הראשונה, התקשה להאמין שעברה בסך הכל שנה. "שנה?" הוא התפלא, "מבחינתי עבר נצח".

כשאני שואל אותו אם יש בבחירה שלו להמשיך לענוד את טבעת הנישואים שלהם משמעות מיוחדת, הוא מניד את ראשו בשלילה. "כרגע היא עליי, כמו השרשרת שאמיר נתן לי ביום הנישואים הראשון שלנו, והייתה עליו כשהוא נכנס לים. אין כאן איזו אמירה. ברור שהרגשתי קושי להוריד את הטבעת, אבל היום אני אומר לעצמי שגם אם אוריד אותה זה בסדר. בשנה האחרונה היה לי מאוד חשוב שהיא תהיה עליי, ועכשיו היא פשוט עליי. אם היא תשב בארון, זה לא יגרום לי לחשוב על אמיר פחות. העצב הזה על מה שקרה לא עוזב פתאום. אתה צריך ללמוד לחיות איתו. רוי ואני יכולים לצחוק, לרוץ, לשחק, ואז פתאום הוא יגיד לי: 'איזה עצוב שאבא אמיר לא איתנו. כמה אהבנו אותו'. זה כל הזמן שם. גם כשאתה שמח, עצוב לך שהוא לא חווה את זה איתך. אין יום שאני לא נזכר באמיר, ואין רגע שהוא לא נמצא לי בראש. אני לא צריך את הטבעת כדי שתזכיר לי מה קרה".

"אין יום שאני לא נזכר באמיר". ינאי ורוי פרישר-גוטמן(צילום: דביר כחלון)

טיול אבא ובן

אין קלישאה נכונה מזו שהחיים נמשכים, גם כשבלתי אפשרי להאמין שבכלל ניתן. פרישר, 37, מגלה בשנה האחרונה את אמיתותן של הקלישאות הנדושות ביותר על החיים והמוות. "צריך לחייך לחיים האלה כי הם קצרים ויפים", היא האהובה עליו ביותר, ואולי גם הכי נכונה. הזמן אולי לא מרפא הכל, אבל אם משתמשים בו בתבונה, למד פרישר השנה על בשרו, אפשר להקל מעט את הכאב.

גם במבט לאחור, קשה לתאר את השתלשלות הטרגדיה הזאת מבלי לחרוק שיניים בחוסר אונים. רצף של אירועים ונסיבות בל ייאמנו. בקיץ שעבר, ב-22 ביולי, טבע אמיר פרישר-גוטמן בזמן שהציל את אחייניתו מטביעה. לילה לפני עוד הספיק לחגוג ולהודות לכל חבריו ובני משפחתו על התמיכה שקיבל בשנה הקשה שעבר, כשאושפז בבית החולים ואובחן כחולה סרטן. חודשים ספורים לאחר מכן, בסרט תיעודי שליווה אותו, גילה פרישר-גוטמן שהאבחנה על סרטן הייתה שגויה וכי הוא סובל ממחלת קיקוצ'י, מחלה דלקתית חמורה פחות, אבל בעלת מאפיינים דומים.

בסוף החודש הבא אמור להתקיים דיון ראשון בתביעת הנזיקין שהגיש לפני מותו נגד בית החולים איכילוב, בטענה על אבחון רפואי שגוי. באיכילוב הדפו את הטענות ומסרו כי בניגוד לפרסומים, פרישר-גוטמן כן חלה בסרטן וטופל בהתאם. מאז מותו של אמיר, מנהל פרישר את התביעה בעצמו, וכפי שהוא מעיד, אם יידרש, הוא ערוך למערכה מתמשכת. "זה העתיד שלי ושל רוי ואני לא מוכן לוותר עליו. זאת מלחמה על הצדק. אמיר, בשנה שאחרי, בשיקום האינסופי שעבר, היה רדוף בזה. אחד הדברים שהוציאו אותו מהדעת, שאף אחד לא אמר: 'סליחה, טעינו, בוא נשב ונדבר'. נכנסו בנו בכל הכוח בלי סנטימנטים".

העובדה שהטרגדיה הפרטית של משפחת פרישר-גוטמן הפכה לאחד האירועים המתוקשרים והמסוקרים ביותר בשנה שעברה הביאה לכך שבשנה האחרונה, ינאי ובנם המשותף בן החמש וחצי, רוי, מחובקים מכל כיוון. אנשים זרים, מספר פרישר, עוצרים אותם ברחוב, מחבקים, מנשקים, מבקשים צילום משותף. כולם, ללא יוצא מן הכלל, דורשים בשלומם.

"תמיד יהיה מי שירצה תמונה או לחבק את רוי"(צילום: דביר כחלון)

וזה מוזר, מחייך פרישר, שעל שאלה כל כך בסיסית, כמו "איך אתה?" לא הצליח לגבש עד עכשיו תשובה עניינית. "בשנה האחרונה אחת השאלות שהכי קשה לי לענות עליהן היא מה שלומך. כל השאלות הכי שכיחות, פתאום נהיה הכי קשה לענות עליהן. שאלות שגורמות לי מיד לחשוב ולהתבונן פנימה. מצד אחד אני רוצה לענות 'בסדר' ולא לפתח את השיחה, ומצד שני איך אני אענה 'בסדר', אם שום דבר לא בסדר".

בעצם, קשה להפסיק להתאבל ככה. כל יציאה לרחוב היא מפגן ניחומים.

"לא רק ברחוב. גם בעולם. לא משנה לאן אנחנו טסים, תמיד יהיה מי שירצה תמונה או להגיד כמה מילים או לחבק את רוי".

רוי מבין את הצורך הזה? אפשר בכלל להסביר לו למה מדינה שלמה מרגישה צורך לחבק אותו? 

"בגלל מה שחווינו בשנה האחרונה הייתי צריך להסביר לו הרבה את הפן הזה. רוי גדל בסיטואציה שההורים שלו אנשים מוכרים והיו סביבנו מצלמות, כך שמבחינתו זה היה הכי טבעי שמתייחסים אלינו ככה. ברור שזה מאוד החריף אחרי מה שקרה, והייתי צריך יותר להסביר לו שאבא היה מאוד אהוב ולאנשים מאוד קשה עם מה שקרה לו, ומשתתפים בצערנו".

איך הוא מקבל את זה?

"לא תמיד טוב, אבל אני מאוד מגונן. אנשים רוצים להצטלם איתו והוא לא תמיד מתמסר. הוא פיתח כל מיני מנגנונים. עכשיו, למשל, הוא מוכן להצטלם רק דרך הטלפון שלי. אם אבא לא מצלם את התמונה, הוא מסרב להצטלם. אז יש תופעות לוואי, אבל אני מנסה ככל יכולתי לנטרל את רעשי הרקע. לפעמים כשאני קולט אנשים מתקרבים, אני עושה סימן: תשאירו אותו מחוץ לזה".

בשנה האחרונה, הוא מספר, עשה מעל ומעבר כדי לעזור לבנו אחרי תקופה ארוכה ומסויטת; ילד שליווה את אביו במחלתו הקשה, בטיפוליו הממושכים, גילה אל מול המצלמות שהבריא, ואז טבע מול עיניו, היה זקוק ליותר מאשר חיבוק מנחם. "בשנה הראשונה עשיתי מה שמצאתי לנכון כדי להציל את הבריאות הנפשית שלי ושל רוי ונסעתי איתו מלא. הייתי חייב את הזמן הזה להיות איתו לבד. בלי הפרעות, בלי ילדים שמספרים לו דברים ששמעו מהבית. רציתי שהוא יקבל ממני את התשובות והכלים להתמודד. גם אני קיבלתי ממנו הרבה בזמן הזה. רוי נתן לי את הכוח להרים את עצמי מהמיטה ולהמשיך לחיות ולשאוף לנצל כל רגע כל עוד יש אותו".

אחרי אובדן כזה בדרך כלל ממליצים לחזור לשגרה. לייצר יציבות.

"אין דבר כזה 'שגרה'. כולם אמרו לי בתום השבעה, תחזור לעבוד, תעסיק את עצמך, ואני אפילו לא הייתי יכול לחשוב על זה. מבחינתי כל העולם התנפץ לרסיסים. אז מה, אני אחזור לשבת במשרד? באיזה עולם? רציתי לצרוח. נסענו בדרך חזרה מבית העלמין בתום השבעה והסתכלתי מסביב על התנועה, ואתה אומר לעצמך, העולם ממשיך ואצלך הוא עצר מלכת. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך כאילו לא קרה כלום ואני לא רוצה להעמיד פנים. אהוב ליבי, האבא הכי מדהים שיש, הלך לעולמו ואני רוצה לעצור הכל ולהבין מה קרה לי. לא בא לטאטא מתחת לשטיח.

"אין דבר כזה 'שגרה'". ינאי ורוי פרישר-גוטמן(צילום: דביר כחלון)

"הייתי בכל סוגי הטיפולים. לקחתי את השנה האחרונה כדי להחלים. כל אחד צריך למצוא את מה שעושה לו טוב. יש אנשים שעושה להם טוב לחזור לשגרה, ויש אנשים כמונו, כמוני וכמו רוי, שהיינו צריכים להיות כל חודש במקום אחר בעולם. זה היה חלק מהריפוי שלנו. להיות באיזה אי בפיליפינים, להתחבק על החוף ולבכות, זה היה הרגע שלנו.

"רוי היה בטיפול כל השנה, אבל אני מאוד קשוב לו, מרגיש וחי אותו, והרגשתי שכל פעם שאנחנו חוזרים מנסיעה כזאת, עם כל הקושי, זה בונה עוד משהו. הדברים שעשיתי עם הילד הזה בשנה האחרונה, זה מטורף. טיילתי איתו כמו עם מבוגר. היינו הולכים קילומטרים כל יום. ראינו המון עולם. רוי הוא ילד מאוד מיוחד. לא משנה איפה תזרוק אותו, הוא ימצא איזה ילד לשחק איתו, גם אם הילד הזה מדבר סינית".

איך אתה רואה את ההתבגרות שלו בשנה הזאת?

"זה לא רק בשנה האחרונה. זה התחיל הרבה קודם. תהליך ההתבגרות הנפשית של רוי התחיל לפני כמעט שלוש שנים, כשאמיר חלה. תחשוב שרוי בסרט הזה יותר מחצי החיים שלו. האופן שבו הוא מדבר לא מאפיין ילד בן חמש וחצי, ובעיניי גם לא בן 17. לא רק באופן הביטוי שלו, בשפה הגבוהה, אלא ברגישות. הוא אומר לך דברים מטורפים על האובדן. הוא מסביר לי מה הוא מרגיש. מהלילות שהוא בוכה כי הוא מתגעגע לאבא אמיר, ועד זה שהוא מתאר כמה הוא אהב אותו. הוא מזכיר ומעכל דברים מהאירוע עצמו ושואל שאלות. לפני כמה זמן הוא אמר לי: 'אבא, אני רוצה שתהיה מאושר. אני לא רוצה שתהיה עצוב'".

נשמע שלא פחות משאתה מגדל אותו, גם הוא מגדל אותך.

"אני כל הזמן אומר לרוי, 'תודה שבחרת בנו'. והוא עונה לי: 'ותודה שקיבלתם אותי'. מבחינתי הוא המזל שלי ואני המזל שלו. הוא מציל אותי ואני מציל אותו".

"אני כל הזמן אומר לרוי 'תודה שבחרת בנו'"(צילום: דביר כחלון)

"זה פשוט קרה"

תהליך ההצלה, עושה רושם, כבר נושא פירות. פרישר מרשה לעצמו לחייך יותר, ואחרי תקופה ארוכה שבמהלכה רזה מאוד, נדמה שחזר למשקלו. אנחנו נפגשים בסטודיו הפרטי שלו לעיצוב פנים, הממוקם בדרום תל־אביב. אחרי חודשים ארוכים שנמנע מלקחת עבודות חדשות — קודם כשליווה את אמיר בטיפוליו, ומאוחר יותר בתקופה שאחרי פטירתו — פרישר חזר לעבודה במלוא המרץ. ביוני שעבר זכה בפרס מעצב הפנים של השנה מטעם מגזין העיצוב הישראלי "דירה נאה", ובהמשך החל להגיש פינת עיצוב בתוכנית "חי בלילה" של קשת.

בשבוע הבא הוא יגשים חלום ישן וישיק יחד עם Golf&Co קולקציית קפסולה. מגוון רחב של ריהוט, טקסטיל וכלי בית יפים ומוקפדים שעוצבו על ידי פרישר בעצמו, בהשראת הבית הפרטי שלו. זאת פעם הראשונה שהוא עושה דבר כזה, ואחרי שמונה חודשים של עבודה מאומצת, ניכר שהוא נרגש מהתוצאה. "צריך הרבה אומץ וביטחון לעצב משהו שייכנס לאנשים לסלון, אבל טרגדיה כמו שקרתה לנו גורמת לך להבין שחייבים להגשים חלומות. זה היה חלום שלא העזתי אפילו להגיד בקול רם. השנה האחרונה אילצה אותי להתמודד עם דברים שלא האמנתי שאעשה, וזה אחד היה מהם. עיצוב קולקציה כמו זאת שואב ממך המון זמן ומשאבים, אבל זאת הייתה הבריחה שלי, והדרך שלי להיות יצירתי בתוך כל הכאוס האישי".

כמו שדיווחו מדורי הרכילות בחודש מאי האחרון, יש לו גם בן זוג חדש: איש העסקים רון בן שחר. לפני שלושה שבועות, אחרי שסירב להגיב על כך באופן רשמי, פירסם פרישר תמונה משותפת של שניהם בעמוד האינסטגרם שלו וכתב: "תודה שאתה גורם לי לחייך". באופן מובן, הוא נדרך כשאני שואל אותו אם הוא מאוהב, ואחרי מחשבה קצרה מבקש להתפשר על "זוגיות חדשה". הם הכירו בנסיבות מקצועיות. "רון פנה אליי כלקוח והתחלנו פרויקט משותף בפולין. היו לנו כמה נסיעות משותפות בעקבות הפרויקט הזה, ולאט־לאט זה פשוט קרה, באופן מאוד מוזר. לפעמים, כשאתה לא מכוון את הדברים ולא חושב עליהם, הם פשוט קורים".

חשבת שזה יקרה מהר יחסית?

 "מה זה מהר?"

מהר יחסית. 

"מה זה יחסית?"

לא במקרה פרישר חשדן וזהיר בהתנסחויות שלו. לצד העידוד והתגובות החמות שקיבל עם פרסום התמונה הזוגית החדשה, היו גם כאלה שטרחו להבהיר לו מה הם חושבים על הרומן החדש: "מוקדם מדי" היא התגובה העדינה מכולן. פרישר לא בחור תמים, הוא הניח שיהיו מי שירימו גבה, אבל אפילו הוא לא צפה את עוצמת הרעש והצדקנות של הטוקבקיסטים.

"אתה יודע, לא חשבתי שאני אי פעם אוהב או אהיה עם מישהו שוב. אני בנאדם מאוד זוגי, אבל כשקורה לך כזה דבר ואתה מאבד בשר מבשרך, מאוד קשה לחשוב על היום שאחרי. כשאתה שואל אם חשבתי שזה יקרה כל כך מוקדם, קשה לי אפילו להגיד שעברה שנה. הקושי, הטלטלות והמלחמות שעברתי בשנה הזאת הם יותר מחיים שלמים".

אתה מרגיש שאנשים מסתכלים על הזוגיות החדשה שלך בעין ביקורתית?

"תמיד תהיה ביקורת. מילא טוקבקים שאנשים מרשים לעצמם לכתוב באיזה אתר, אבל אנשים מרגישים צורך לכתוב לי גם באינסטגרם הפרטי שלי: 'תתבייש לך' או 'כבר שכחת?' אלה הודעות פרטיות שקשה להכיל. אני לא נכנס לעימותים עם אף אחד. כל אחד ודעותיו. ואם זאת הדעה שלך, תגיד אותה בסלון אצלך בבית. למה אתה נכנס לחשבון שלי וכותב את זה על הקיר שלי? אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בחיתולי הקשר החדש היו הביקורות שאני מקבל מהחברה. גם לי זה הרגיש כמו בגידה".

איך מנטרלים את תחושת הבגידה?

"לא מנטרלים. מחבקים אותה. אחד הדברים שהבנתי השנה זה שאופן ההתמודדות שנכון לי זה להכיל, להבין ולחבק את הרגשות שלי גם אם הם קשים וכואבים. להבין, כן, הייתי בזוגיות 15 שנה, וברור מאליו שלהתחיל משהו חדש, להיות ולדבר ולהסתכל על מישהו חדש זה עולם ומלואו. וגם מפחיד. מבחינתי, אמיר היה כל עולמי והגבר של החיים שלי ובחיים לא חשבתי שאצטרך לחפש משהו אחר. אבל לא חיפשתי. הוא בא. כל הזוגיות הזאת קרתה בלי כוונה. כלומר, לא יצאתי לדייטים או כיוונתי לשם. זה קרה בצורה טבעית ולא צפויה".

אני מניח שגם אם אתה לא עונה לאף אחד מהאנשים שכותבים לך באינסטגרם, הדיאלוג הזה, של מה אנשים חושבים על הזוגיות החדשה שלך, נמשך אצלך בראש.

"אני אומר לעצמי: הם לעולם לא יבינו מה עובר עליי. אני לא מאחל לאף אחד לעמוד במבחנים שעברתי, ואני עוד עובר".

היה חשש לספר על זה לאנשים?

"לפני הכל, היה חשש לספר על זה לעצמי. היה לי מאוד קשה להודות בפני עצמי שאני יוצא עם מישהו ומתחיל משהו חדש. מרים את עצמי אחרי תקופה קשה".

החשש של אנשים שאיבדו בן זוג להיכנס לקשר חדש הוא שמי שימלא את החלל שנותר, עלול להשכיח את האדם שהיה לפניו.

"זה לא משכיח שום דבר. גם אם מתקיים דיון כזה בראש, ממש בהתחלה, אתה מבין מהר מאוד שזה לא משנה כלום. זה הופך את זה לפחות לבד. החברות הזאת חשובה בעיקר עם כל הקושי שהחיים האלה הביאו לי".

היה קושי לשתף את המשפחה של אמיר בזוגיות החדשה?

"לא. המשפחה של אמיר היא המשפחה שלי והיא תהיה המשפחה שלי תמיד. הם היו בין הראשונים ששיתפתי בקשר החדש ועם כל הקושי המובן, הם שמחו בשבילי. הם ראו שזה עושה לי טוב ועושה לרוי טוב, אז למה לא? מה עדיף? שהייתי מסתגר בבית, נכנס לדיכאון ולוקח כדורים פסיכיאטריים, מרחם על עצמי ופושט את הרגל? אני חושב שמי שמסתכל בעין צרה על הסיפור שלי, זה שלו. אני מתרכז במה שעושה לי טוב".

אתה לא עוד אלמן שמתחיל קשר חדש. הסיפור שלך ושל אמיר תועד בשנים האחרונות בכל האופנים. זאת נקודת פתיחה עם מטען לא פשוט לזוגיות חדשה.

"בקיצור, אתה שואל איך לעזאזל הוא נכנס לסיפור הזה", מחייך פרישר. "לא יודע. שאלה טובה. זה באמת נורא. אני לא מקנא בו. אנחנו מדברים הרבה. אי־אפשר להיכנס לקשר הזה בלי להכיל את כל המשמעויות שנלוות לו, ולכן זאת אולי אחת הסיבות שזה קרה איתו. הוא בא, והוא היה מסוגל להכיל את זה. הוא זומן כנראה.

"אתה יודע, כשהתחלתי לספר לחברות שהכרתי מישהו, הן אמרו לי שבמשך תקופה ארוכה הן לא העזו לספר לי, אבל בתקופת האשפוז של אמיר, הוא לקח אותן לשיחה ואמר להן שאם יקרה לו משהו, הדבר הכי חשוב לו זה שיהיה לי מישהו. הוא הזכיר את זה בכמה הזדמנויות. הרבה אנשים התחילו לספר לי על זה פתאום, הם לא רצו לומר את זה קודם כי חששו שאיעלב, שאחשוב שזה מוקדם מדי. בדיעבד, אני בטוח שזה היה הרצון שלו".

דיברתם על זה ביניכם בתקופת האשפוז?

"לא. הוא לא העז להגיד לי את זה. אני הייתי כל הזמן בסטייט־אוף־מיינד שהוא תכף יחלים ושאין לו שום דבר. לא התעכבתי לרגע על הצדדים הרעים. הייתי בטוח עד הרגע האחרון שאמיר יצא מזה".

אחרי שנה כל כך סוערת, איך מסבירים לרוי שיש לאבא בן זוג חדש?

"לרוי לא מסבירים כלום, הוא מייצר את הסיטואציות בעצמו. זה קרה באופן טבעי. פעם, כשהייתה לי נסיעת עסקים, רוי נשאר בארץ. מאז מה שקרה, אני לא מעלה בדעתי להשאיר אותו לבד אפילו ליום. לקחתי אותו לכל מקום, וזה קרה באופן טבעי. הם הכירו והיה חיבור טוב. הוא לא שאל אותי רשמית על רון, אבל הוא יזם הרבה מפגשים. עודד את הקשר: בוא נראה את רון, בוא נפגוש את רון. הבנתי שנוח לו עם הרעיון. רון הוא שטותניק כזה, אז היה ביניהם חיבור טוב, וזה הקל מאוד.

"זה אולי יישמע מפחיד, אבל אני חושב שאמיר הביא אליי את רון. זה הגיע כל כך משום מקום, וכל הפאזל פתאום הסתדר, שזה נשגב מבינתי להבין איך זה קרה".

"רוצה שלרוי יהיו אחים"

ובתוך כל הפאזל הזה, יש עוד חלקים שפרישר עדיין מנסה להרכיב. לפני חצי שנה עבר יחד עם רוי לגור בבית החדש שקנו בפולג; בית החלומות שבו השקיעו את כל חסכונותיהם. "היינו בערך באמצע השיפוץ כשאמיר נפטר .לא חשבתי שיהיו לי את הכוחות להמשיך אותו או לגור בבית הזה בלעדיו, אבל בתום השבעה רוי כבר התחיל לשאול אותי מתי נלך לראות את הבית החדש שלנו. בסוף, אחרי איזה חודש, אזרתי כוח לבקר בבית. רעדו לי הרגליים במעלית אבל החזקתי את עצמי בשביל לשדר לרוי כוח. כשפתחתי את הדלת הבנתי שאני לא יכול לוותר על הדירה הזאת. שהיא הבית שלי ושל רוי ושאנחנו זקוקים לו. זה מה שאמיר חלם בשבילנו ורצה וזה הדבר הנכון לנו.

"במהלך התכנון והשיפוץ, אמיר התעקש לא להיות מעורב בשום פרט. הוא אמר שהוא סומך עליי ורוצה שזו תהיה הפתעה. לצערי הוא לא זכה לחוות את הבית ולראות את התוצאה, אבל אני מרגיש שהוא מחייך ונמצא בו בכל פינה".

פרישר מגלה שאמיר, שאושפז אז בסמוך לקניית הבית, לא חתם מעולם על ביטוח חיים. המשמעות: המשכנתה שלקחו השניים עבור הדירה לא בוטלה, כפי שנהוג, במצב בו אחד הלווים נפטר בטרם עת, ופרישר נאלץ לשאת מאז לבדו בעלויות הגבוהות. "היינו בדיוק בתהליך אישור המשכנתה מול הבנק", מספר פרישר. "הרבה ביורוקרטיה. בזמן הזה אמיר אושפז. בהתחלה חיכינו, היינו בתחושה שהנה עוד שנייה הכל היה בסדר, ואז הגיע האבחון השגוי והנוראי, והבנק הלך לקראתנו כי כבר שילמנו את המקדמה. הוא אישר להמשיך את התהליך, ללא ביטוח החיים של אמיר. כי אף חברת ביטוח, עם אבחון כזה, לא הייתה עושה לו ביטוח חיים. זה צעד מאוד חריג, והוא נעשה אך ורק במטרה שלא נאבד את כל הכסף שהשקענו עד אותו רגע. לא הייתה אפשרות ביטול בעסקה. יצאנו לדרך, קנינו את הדירה, והחיים השתלשלו כך שאמיר נפטר בנסיבות טרגיות מאוד, ונשארתי עם המשכנתה. בדרך כלל, אין משכנתה בלי ביטוח חיים, ובמקרה שלנו זה היה.

"לפעמים אני מרגיש שאם אעצור רגע ואתבונן באמת על מה שעברתי בשלוש השנים האחרונות, אני אשתגע. אני מנסה כמה שפחות להיכנס לזה. אני עובד. אני עושה את המקסימום. כל יום אני יוצא למלחמה. לגבי הפן הכלכלי, הרבה פעמים אני חי באסקפיזם, כדי לא להסתכל על המציאות העגומה בעיניים. בסך הכל, אני עובד קשה ואין ברירה אחרת".

המוות, כידוע, משנה בעיקר את אלה שנשארו בחיים. פרישר מודה שהשנה האחרונה היא במובנים רבים ניסיון תיקון. צוואה רוחנית לחיים שהבטיחו לעצמם בני הזוג לחיות אחרי שאמיר יתאושש. "כשאמיר חלה, הרגשנו שלא היינו מספיק זמן ביחד. היינו 15 שנה ביחד, אבל לא היינו מספיק אחד עם השני. נגררנו לתוך המרדף האינסופי של החיים. כשאני הייתי חוזר הביתה, הוא היה יוצא לעבוד. בחגים תמיד היו לו הפקות. אתה מוצא את עצמך פחות נוסע, עושה פחות דברים ביחד, ואז כשאמיר חלה, הכל הסתובב.

"חלק מהטיולים והמסעות של השנה האחרונה זה חלק מזה. כל כך הרבה מקומות שרצינו להיות בהם ביחד ולא מצאנו את הזמן. אפילו בדברים הקטנים כמו עיצוב הבית. החלטנו אז לא להתפשר על כלום. תמיד אהבנו לשמוע מוזיקה בבית, אבל אף פעם לא הייתה לנו בדירה מערכת סאונד. איכשהו על זה התקמצנו. עכשיו החלטתי שאני שם בכל חדר רמקולים. יש עוד הרבה החלטות שאני מאוד רוצה להגשים. אני לא יודע מה יהיה, אבל יש לי רצון שלרוי יהיו אחים. למדתי לשים לעצמי מטרות, אבל לא להיות רדוף על ידן. יש לי ילד מדהים, הוא החיים שלי, ואם יהיה לי רק ילד אחד, זה גם בסדר".

מה הדבר הכי משמעותי שהופתעת לגלות על עצמך בתקופה הזאת?

"שאין גבול לכוח שלי. המון שנים חייתי בצל של עצמי, הייתי חסר ביטחון. פתאום גיליתי איזה עוצמות יש בי. אם אני רוצה משהו, שום דבר לא יכול לעמוד בפניי".

לא עצוב לגלות את העוצמות האלה דווקא מתוך משבר?

"כן, זה עצוב. הסיפור שלנו בכלל עצוב. באופן כללי לא הייתי מאחל לאף אחד לעבור את הדרך שעברתי כדי לגלות את עצמי".

איך חוזרים לבלות בים אחרי מה שקרה?

"חזרנו מיד. הים היה אחד הדברים שאמיר הכי אהב, הלכנו לים, גרנו ליד הים, הכל היה סביב הים. היה לי מאוד חשוב לא לייצר ריחוק או פחד מהמים. אחד הדברים הראשונים שרוי ביקש, שבועיים אחרי השבעה, זה ללכת איתי ועם סבתא, אמא של אמיר, לים. רוי גורם לסיטואציה לפרוח. ובאמת אמא של אמיר באה עם בגד ים, והלכנו כולנו לים. זה היה חלק מהתרפיה גם בנסיעות שלנו בחו"ל, כשהגענו לכל מיני חופים, להתייחד עם מה שקרה לנו.

"עם כל הכאב, להסתכל על הים, יש בזה משהו שמחבר אותי למה שקרה. זה לא הפך אותי לאדם שחרד מהים, אבל אני לעולם כבר לא אסתכל על הים באותה צורה. זה שינה אותי. הרחש של הגלים לא נשמע אותו הדבר מאז. לא יודע להסביר לך את זה, אבל מאז מה שקרה אני שומע את הגלים בווליום מאוד גבוה".