"להיות יהודי זה לא משהו שצריך להתבייש בו"
השחקן יעקב זדה דניאל מגלם חילוני בדרמה "אוטונומיות" - שמתארת מציאות בה ישראל מחולקת למדינה חילונית וחרדית, אך לא חושש מהדתה בחיים שמחוץ למסך. "ללמוד תורה ולשמור שבת זה רווח לשני הצדדים", הוא אומר בריאיון, ומספר גם על ההנאה מסצנות המכות שהפכו אותו לכוכב אקשן
כשיעקב זדה דניאל (38) מגדיר את עצמו "לייט בלומר", הוא מתכוון לזה. כבר לא מעט שנים שהוא מופיע על המסך שלכם – בין שבקולנוע ("הדברים שמאחורי השמש", "שושנה חלוץ מרכזי", "את לי לילה"), בתיאטרון ("ריצ'ארד השלישי", "אהבת מוות") או בטלוויזיה ("בובות", "אליפים", "הבורר"). פרצוף מוכר, מה שנקרא, אבל כזה שקשה לחבר אליו שם. ואז הגיעה "פאודה" והפכה אותו לאחד השחקנים העסוקים בארץ.
אפילו הצניעות המובנית שבו – לא בדיוק תכונה רווחת בקרב שחקנים, לא מאפשרת לו להתעלם מהעובדה שהוא נמצא כרגע בשיא קרייריסטי. "פאודה" תשוב לסיבוב נוסף, וכעת הוא משתתף בהצגה "המתנחל" בתאטרון בית ליסין, מצטלם לעונה חדשה של "מטומטמת", משחק בסרט "פרא אציל" וגם בסדרת הרשת "לא הכל ורוד" ובסדרת הנוער "אילת". בנוסף לכל זאת זדה דניאל מככב בימים אלה בתפקיד ראשי בולט ב"אוטונומיות", הדרמה הדיסטופית המטרידה והמשובחת שמשודרת ב-HOT3.
"זו תקופה עמוסה בטוב", הוא אומר, משתדל להישאר זהיר ולא לפתוח פה לשטן. "קריירה של שחקן מלווה בהמון פיקים וגם הרבה דאונים. אני מקווה שלא תהיה ירידה אחרי העלייה הזו, אבל אני מכין את עצמי לדברים האלה. זה משהו שמעסיק אותי אבל לא מפחיד אותי, כי שום דבר לא מובטח. לא בחיים ולא בכלל. מה שלמדתי זה להיות חכם ולראות מה אני עושה הלאה, איך אני מפתח ומעסיק את עצמי. למדתי לא לחכות".
זה מתסכל לזכות בהכרה מאוחרת יחסית?
"אני מעדיף שזה יהיה ככה מאשר שלא יזכרו בכלל, צריך להגיד תודה רבה שזה מה שקורה. להיות בתודעה זה חשוב לשחקן וזה בכלל לא מפריע לי. אני מקבל את זה כתהליך. העשייה הזו אצלי היא בכל מקרה כמו מין מדרגות כאלה. דבר הוביל לדבר, שום דבר לא קרה במקרה. עבודה לאורך זמן. כל הדברים מגיעים לי מאוחר, יכול להיות שגם משפחה. אז אני מקבל כל דבר בהרבה ריספקט ואהבה".
"אוטונומיות" מגוללת את סיפורה האלטרנטיבי של ישראל העתידית, שבה ציון מחולקת לשתיים: מדינה חילונית שבירתה תל אביב, ואוטונומיה חרדית שבירתה ירושלים. בין שתי המדינות מתנהלים יחסים מתוחים גם בשגרה, אך "משפט שלמה" מודרני בדמות ילדת מריבה שהוחלפה בלידתה וניתנה לזוג שאינו הוריה הביולוגיים ונמצאים מצידו השני של המתרס האוטונומי, מערער את השקט היחסי בין שתי המדינות. אסי כהן, רותם סלע, שולי רנד, יובל מנדלסון וטלי שרון נמנים עם קאדר השחקנים המרשים (ולובש השחורים) של הסדרה, שניתן להגדיר אותה כמפגש אפל ומרתק בין "שטיסל" ו"סיפורה של שפחה".
את הצד החילוני מייצגים זדה דניאל ודאנה איבגי (ששיחקו יחד בתפקידים שונים בתכלית ב"את לי לילה" המשובח) כאשר ובתיה, הוריה של הילדה. מול האב, אשר, עומד אתגר מורכב במיוחד. שכן לצד הפולמוס סביב המשמורת על בתו עומד גם רצונה של אשתו להתגרש ולפרק את המשפחה. עבור זדה דניאל - שאיבד את אמו בגיל שנתיים, חווה לאחר מכן את פירוק המשפחה שלו עצמו והתבגר בפנימייה לצד מי שאוהבים להגדיר כ"נוער בסיכון" – מדובר בנושא מוכר.
"אני חושב שמה שמניע את אשר זה אחדות המשפחה. המשפחה היא מעל הכול", הוא מנסה להגדיר את הדמות אותה הוא מגלם. "יש לו מין אובססיה משפחתית. הוא גם רוצה לשמור על האהבה שלו, הוא לא רוצה להיפרד. איפה זה פוגש אותי? חברים שהיו איתי בפנימייה למשל. הגרעין המשפחתי הופך להיות מה שקרה לי במציאות. ההרחקה הזו, אני לא רוצה שזה יקרה לילדים שלי. לי חשוב מאוד שיהיה תא משפחתי, שיהיו אבא ואמא. אשר גם כזה. המשפחה זה הדבר הכי חשוב לו, וברגע שזה מתפרק, אז בעצם אשר מתפרק".
איך מתכוננים לשחק דמות בסיטואציה איומה כל כך? דמיינת איך אתה היית מגיב באותו מצב?
"אני לא יודע... אני לא שם, אני לא בסיטואציה הזו ולא רוצה להיות. בעזרת השם, אם יהיו לי ילדים – אני מאמין שזה יהיה כל עולמי. אני מאמין ומקווה שהם יהיו הדבר הכי חשוב שיישאר לי. ניסיתי לחשוב מה הדבר שיכולים לקחת ממני שהוא הכי יקר לי. כשאתה מבין התמסרות אתה מבין מה ההיפך שלה, מה קורה כשמפרקים לך את ההתמסרות. כשאתה נותן את כל כולך למשהו באופן אוטומטי אתה מרגיש שהמשהו הזה צריך לתת לך בחזרה או לקבל ממנו איזשהו אישור. כשדבר כזה מתפרק אתה חוטף מכה גם רגשית וגם פיזית. זה כאילו כל הביצים בסל נשברו. חיפשתי כל מיני דברים קרובים אליי, שנתנו לי את כל כולי ואז פתאום מפנים לי גב, נעלמים לי או מתים לי".
"לא אעשה כאן ספוילרים אבל בסופו של דבר אשר לא יכול להלחם מול כל הדבר הזה", הוא מגלה. "זה גדול עליו. זה מה שנקרא רעם ביום בהיר, כל המצב הזה. בתוך כל המצב הזה אתה יכול גם להבין את בתיה. היא אומרת לו שהוא חונק אותה. אנחנו מכירים כאלה סיפורים משפחתיים, של בעל ואישה שחולקים חיים יחד, ובעידן של היום ההעדפה היא לאינדיבידואליות, חיי עצמאות ומימוש עצמי. פעם המשפחה הייתה מעל הכול. היום אני מרגיש שמימוש עצמי זה טובת הכול. פעם המימוש העצמי היה המשפחה".
עם עלייתה של "אוטונומיות", הביקורות היו תמימות דעים באשר לאיכותה של הסדרה אך חלוקות באשר לדבר אחד: כלי התקשורת המזוהים יותר עם השמאל ראו בנבואת הזעם המתוארת בסדרה אפשרות סבירה, תוצאה של תהליכים אשר הולכים ונרקמים כבר עכשיו בישראל רוויית הקונפליקטים. מולן, הביקורות בכלי התקשורת המזוהים עם הצד השני של המפה הפוליטית רואים באפשרות האוטונומיות לא יותר מתרחיש בלהות מדומיין של כותבים עם הרבה דמיון ופחד מהלא קיים במציאות.
"הכול יכול לקרות", קובע זדה דניאל. "אחרי מלחמת העולם השנייה באמת שהכל יכול לקרות. אי אפשר להיות מופתעים מכלום. אבל העיסוק בתרחישים כאלה הוא לא חדש. '1984' נכתב לפני המון זמן, נכתבו לא מעט יצירות על משטרים כאלה. אלה מין נורות אזהרה של יוצרים שהתפקיד שלהם הוא להעיר אותנו לאפשרות כזו. הם כאן כדי להציב מולנו את האור האדום הזה".
השיח על ההדתה בישראל הוא משהו שמדאיג אותך?
"זה לא מעסיק אותי באופן אישי אבל בתוך עמי אני חי, אני רואה מה קורה. אבל בוא לא נחשוב שלקרוא בספר הספרים זה משהו רע. החכמה היהודית זה משהו ששווה וכדאי להתעניין בו, לחקור אותו ולהיות חלק ממנו. להיות יהודי זה לא משהו שצריך להתבייש בו, זה חלק מאיתנו. אני קורא את פרשת השבוע אצלי בבית כבר בערך 5-4 שנים. גם יונתן (אינדורסקי, במאי הסדרה לצד אורי אלון. ע.פ) בא אליי פעם, הזמנו אותו וקראנו יחד בבית. יש לנו חבר'ה, אין פה רב שעל פיו יישק דבר. אנחנו חברים מכל מיני תחומים וכל אחד מפרשן. כמובן שאנחנו משתמשים בכל מני פרשנויות של רש"י והרמב"ם אבל זה גורם לך לפתוח את הראש.
"לקרוא תנ"ך זו הדתה? אני לא חושב. אנחנו מדינה יהודית ואנחנו לא מדינה יהודית-דתית. אנחנו מדינה יהודית וזה בסדר וזה לגיטימי פשוט ללמוד את הספר הזה. הדתה זה אומר 'תגיעו לבית ספר עם חצאיות וקישוטי ראש' או וואטאבר, זו הדתה. אבל ללמוד תורה, תנ"ך או גמרא זה לא הדתה. מה ההבדל בין זה לבין מתמטיקה או היסטוריה?"
ב"הדתה" מתכוונים בעיקר לרצון לכפות צביון דתי על מדינה דמוקרטית.
"המגזר החרדי רוצה בצביון הזה כי באיזשהו מקום זה נותן לגיטימציה לחיות את החיים שלו ולהיות חלק מהמקום שלו. כשאתה מגדיר מדינה יהודית-ישראלית זה חלק מהדבר הזה. זה בסדר גמור לשמור את השבת. זה שלא עובדים בשבת או אין אוטובוסים זה בסדר, זה רווח לשני הצדדים".
אל מול דמותו הרגישה של אשר עומדת דמותו של אלי. אין ספק שזאדה של "אוטונומיות" שונה בתכלית ממפקד הצוות האסרטיבי שהוא מגלם ביחידת המסתערבים של "פאודה". עבורו, אגב, שניהם מייצגים נאמנה ובאופן די שווה את האיש שמשחק אותם. "בשניהם אתה יכול לראות אותי. זו תשובה דיפלומטית, אבל אני לא יודע להגיד מי מהם מייצג אותי יותר", הוא אומר. "יש איזה חוזק באלי ואיזו חולשה באשר. אני על הספקטרום. אחד מהם מוביל ואחד מובל. זה ההבדל ביניהם. אני יכול להיות מאוד מוביל ואני יכול גם להיות מובל מאוד".
השוני בין הדמויות מעניין. "אוטונומיות" היא על נפש וחרדה, ו"פאודה" דורשת ממך המון אקשן ופעילות פיזית.
"אני חולה על צילומי אקשן. אני מת על זה ולרוב אני גם מביים את המכות בסצנות שלי. אני אוהב שזה נראה טוב. נהייתי מין מומחה כזה. לקחו אותי להשתתף בסרט קצר רק בגלל שאני יודע לביים מכות. אבל בארץ אין תקציבים, אתה לא תפוצץ מכונית שבע פעמים. אנחנו משתדלים לעשות מה שאפשר עם מה שיש לנו. אני לא יודע להסביר מה מושך אותי בזה, זה חלק מהאהבה שלי בתור שחקן. יש בזה משהו חי כזה. אתה מרגיש את הפיזיות, את התנועה, סצנה כזו היא אדרנלין, זה כיף".
אתה יכול לגלות מה קורה לאלי בעונה הבאה של "פאודה"?
"אני לא יודע. אנחנו מתחילים לצלם אותה במרץ או אפריל, אז נדע רק עוד מעט. אני מקווה שהוא לא מת איזה מות גיבורים. אף שחקן לא רוצה שהדמות שלו תמות. אין לאן להתפתח משם".
