"אתה תהיה בן 17 לנצח": ארי נשר הובא למנוחות
אלפים ליוו בדרכו האחרונה את הנער שנהרג בפגע וברח בת"א. הבמאי אבי נשר ספד לבנו: "הייתי משלם כל מחיר להיכנס לנעליו, ולהיטמן במקומו". האמא: "אמרתי לו בבית החולים - בוא נשחק שמי שפוקח את העיניים מפסיד - וארי לא פקח אותן". אחותו: "החדר שלך ריק, ואתה כל כך נוכח"
רק בשבוע שעבר ציינו לו יום הולדת 17: ארי נשר, שנהרג בתאונת הפגע וברח בתל אביב, הובא היום (א') למנוחות בבית העלמין באודים. בני משפחה, בני נוער וחברים ממד"א, לצד אנשי תרבות רבים, ליוו אותו בדרכו האחרונה. ynet העביר בשידור ישיר את ההלוויה, שבה נכחו אלפים.
איריס נשר, אמו של ארי, ספדה לו: "לפני כמה שנים התחלתי לכנות את ארי 'קסם נעוריי'. ההתלהבות העצומה, פתיחות הלב האין סופית, המיצוי המתמיד של הכאן ועכשיו. במהלך הזמן השם 'קסם נעורים' קוצר ל'קסם', זה מה שהיה הבן שלנו, קסם.
"כשהגענו לבית החולים והבנו את גודל האסון לא נותר לנו אלא לקוות לקסם. הרופאים הנהדרים עשו כל מה שיכלו אבל קסם אי אפשר לזמן. לקסם יש היגיון פנימי משלו, נסתר מאיתנו. במפגש עצוב מאוד עם צוות הרופאים והאחיות שלא הפסיקו לבכות הגיע הרגע שאין דרך שקסם יקרה".
האם סיפרה עוד כי בנה אמר לה, "'אני לא רוצה למות, אני לא רוצה שלא יהיה יותר ארי', אבל מותק, אם היית יכול לראות לרגע את כל האוהבים שליוו אותך בימים האחרונים, היית יודע שתמיד תמיד יהיה ארי. בעודי שוכבת לידו במיטה בפעם האחרונה בחיי, אמרתי לו 'בוא נשחק את המשחק שלנו, ננסה לישון ומי שפוקח את העיניים מפסיד'. ארי לא פקח את העיניים וניצח. אנחנו נתגעגע אליך קסם נעורים, כל חיינו".
הבמאי אבי נשר, אביו של ארי: "בערב יום ראשון, כמה שעות לפני האירוע הנורא, יצא בני ארי את הבית כמו שהוא נהג לעשות במהלך השנה האחרונה. הוא נעל נעלי אולסטאר שחורות שלי ולבש חולצת פולו שלי שהתכווצה בכביסה. היה בזה משהו מצד אחד ומצחיק מצד שני, כי כף רגלי גדולה משלו בשלושה מספרים. איריס הציעה לקנות לו נעליים זהות במספר שלו, אבל הוא התעקש ללכת עם שלי. סוג של מחמאה גדולה שילד נותן להורה. זה מאוד אירוני, כי בעוד כמה דקות נטמון בעפר את גופו של בננו בן ה-17 ואין מחיר שלא הייתי משלם עכשיו להיכנס לנעליים שלו להיטמן במקומו".
הוא הקריא את השיר של וויסטן יו אודן שהפך למונולוג הספד בקומדיה הבריטית "ארבע חתונות ולוויה אחת", הסרט האהוב על ארי, בתרגומו של יהונתן גפן:
"עצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון,
שתקו כלבים נובחים שלופי לשון,
השקיטו פסנתר ותופים, תנו לדממה כבוד,
הביאו את ארון הקבורה והרשו-נא לאבל לבוא.
קראו למטוסים לעוף מעל לראשינו,
ולצייר בשמיים שתי מילים: הוא איננו.
קשרו סרט אבל על צוארי היונים בכיכרות,
ולשוטרי התנועה, לבשו כפפות שחורות.
הוא היה הצפון שלי, מזרח ומערב,
יום החול שלי, ימי החג, אביב וסתיו,
הוא היה השיר, הירח, וכל כוכב אשר ראיתי
חשבתי שנאהב לנצח, וטעיתי.
מי צריך עכשיו כוכבים. כבו אותם.
כסו את השמש, ואת הירח גם.
רוקנו את האוקינוס, עקרו את היערות,
כי מעכשיו שום טוב כבר לא יכול לקרות".
אבי נשר הוסיף כי "במרחק קצר מכאן ארי צילם את הסצנה הראשונה לסרט הקצר שלו. בטרגדיה שפקדה אותנו קרן האור היא אתם. כל האנשים הטובים שבאו ללוות את בננו בדרכו האחרונה".
תום, אחותו של ארי, ספדה לו: "ילד שלי. כותרת המסמך 'ארי הספד' היא בלתי נתפסת ועדיין רחוקה מאוד מהמציאות. היית ארי גם במיטת בית החולים, עם כפות הרגליים שלך והפלטפוס והגבות והחזה וכפות הידיים שלך שלא הפסקתי להחזיק. היינו מחזיקים ידיים המון. לפעמים היינו מחזיקים ידיים בארוחות שישי וסבתא הייתה שואלת, 'למה, מה קרה', והיינו אומרים 'סתם, כי אנחנו אוהבים'.
"היינו חברים כל כך טובים. שיתפת אותי בכל דבר וגם בדברים שגרמו לי להסמיק מרוב שהם אישיים. תמיד עברת שתעבור לחדר שלי כשאני אעזוב את הבית ופתאום החדר שלך ריק, ובכל זאת אתה נוכח בכל מקום. היינו רוקדים הרבה ביחד, מתחבקים, אוהבים. השבוע מלאו לך 17 שנים וכבר שנים אני אומרת לך שזה הגיל הכי יפה. עכשיו תהיה בן 17 לנצח.
האחות הוסיפה: "תמיד אהבתי את העובדה שאנחנו דומים ועכשיו זה מקבל משמעות אחרת. השלמת בי משהו. כשהייתי בוכה לא היית מבין איך אפשר להיות כל כך עצובים, היית מצחיק אותי עד שהייתי שוכחת. מאוד קשה לנו להיפרד מהגוף שלך. היו בך כל כך הרבה כוח ואנרגיה. היית סמל של חופש לכולם וסמל של אור ושמחת חיים. אנחנו נורא שמחים שמישהו יקבל חיים בזכותך ואנחנו יודעים שזה מה שאתה היית בוחר. מבחינתי אתה עדיין חלק ממני וכל דבר שאעשה בחיים יהיה אתה".
דודו של ארי, ירון משורר, ספד לו: "ארי היה הצעיר מבין בני הדודים ובאופן די מובן הרגשנו שהוא הילד של כולנו. ארי היה ילד שובה לב עם כישרון נדיר להלך קסם על כולם, בכל מנעד הגילים".
"היום מתחיל המסע בלעדיך"
רבים מאלפי הנוכחים בהלוויה הגיעו לבושים בחולצות שחורות. אופנועים של מד"א ערכו לפני ההגעה לבית העלמין נסיעת כבוד ביישוב אודים לזכרו של ארי, שהתנדב בארגון.
נובה, ליאם, נועה, שקד ומיכאל - נציגי החברים של ארי שחגגו איתו את יום הולדתו ה-17 בבית החולים, ספדו לו זה אחר זה. "כולנו גאים לקרוא לעצמנו חברים של ארי ואנחנו שמחים שיכולנו לקחת חלק בחיים שלך. היום מתחיל המסע שלנו בלעדיך. אנו נתבגר ואתה תמשיך להיות איתנו. ארי שלנו, תמיד נזכור את העיניים שלך ואת הצחוק המתוק שלך. נמשיך לצחוק איתך. אתה בלב שלנו תמיד ואנחנו בלב שלך. תשמור עלינו".
נשר הובהל לבית החולים איכילוב בתל אביב בליל חג סוכות, לאחר שנדרס על ידי הכדורגלן יצחק אספה בשדרות רוקח בעיר, כשרכב על אופניו החשמליים. במשך ארבעה ימים קיוו בני משפחתו לנס שלא הגיע, ולבסוף בבית החולים נאלצו לקבוע את מותו. מוקדם יותר היום הוארך ביומיים מעצרו של אספה, שמסר גרסה לחוקרים.
לאחר מותו, בני המשפחה הסכימו לתרום את איבריו של ארי ואלו הצילו את חייהם של חמישה אנשים: אדוארד ליטבינוב, בן 66 מראשון לציון, קיבל את לבו של ארי, כליה אחת שלו הושתלה בחטאב רפיק, בן 17, וכליה נוספת הושתלה בילד עבד חשאן בן ה-10. ריאותיו של נשר הושתלו באילן טמסות, גבר בן 50 שסבל ממחלת ריאות קשה, והכבד הושתל בגבר בן 36.
רבים צפו לנשר עתיד מזהיר בעולם הקולנוע וטלוויזיה. עד מותו הספיק לכתוב ולביים כמה סרטים קצרים ולהשתתף כשחקן בסרטו של אביו "פעם הייתי", וכן ב"זוהי סדום" ו"ילד טוב ירושלים". כמו כן שיחק בתפקידי אורח ב"ארץ נהדרת" ו"הפיג'מות".
לפנייה לכתב/ת 
