ההספד קורע הלב של אמו של ארי נשר: "נתגעגע אליך קסם נעורים"
איריס נשר, אמו של ארי שנהרג בתאונת הפגע וברח בתל אביב, סיפרה בהלוויה על הכינוי "קסם נעורים" שניתן לו, ובמהלך הזמן קוצר ל"קסם". על הרגעים האחרונים לצדו: "אמרתי לו בבית החולים - בוא נשחק שמי שפוקח את העיניים מפסיד - וארי לא פקח אותן". ההספד שלא הותיר אף עין יבשה
איריס נשר, אמו של ארי נשר שנהרג בתאונת הפגע וברח בתל אביב, ספדה לו אתמול (א') בהלווייתו ולא הותירה אף עין יבשה בקהל. "לפני כמה שנים התחלתי לכנות את ארי 'קסם נעוריי'", סיפרה. "אנחנו משפחה קולנועית והאסוציאציות שלנו קולנועיות. ההתלהבות העצומה, פתיחות הלב האין סופית, המיצוי המתמיד של הכאן ועכשיו.
"במהלך הזמן, השם 'קסם נעורים' קוצר ל'קסם', כי זה מה שהיה הבן שלנו, קסם. כשהגענו לבית החולים והבנו את גודל האסון לא נותר לנו אלא לקוות לקסם. הרופאים הנהדרים עשו כל מה שיכלו אבל קסם אי אפשר לְזַמֵן. לקסם יש היגיון פנימי משלו, נסתר מאיתנו. במפגש עצוב מאוד עם צוות הרופאים והאחיות, שלא הפסיקו לבכות, הגיע הרגע שבו אין דרך שקסם יקרה.
"האחות הראשית של ארי לקחה אותי לחדר שלה כדי להרגיע אותי. בחדר שלה סיפרתי לה שבבית שלנו במשך כל השנים כשהילדים היו קטנים, אבי היה מרדים את תום ואני הייתי מרדימה את ארי. היינו שוכבים, הבן שלי ואני זה לצד זו במיטה שלו, וארי היה מספר על כל מה שעבר עליו באותו יום, והיינו חולקים מחשבות והרהורים.
"האחות, שאיבדה את בעלה בתאונת דרכים, בכתה ואז הציעה לי הצעה כל כך נדיבה. היא הציעה לי שהם יעשו לי מקום ליד ארי במיטה ואני אוכל להרדים אותו בפעם האחרונה כמו בזמן שהוא היה ילד קטן.
"אני הורדתי את הנעליים ושכבתי לידו, וליטפתי לו את הפנים ושמתי לו יד על הלב שעדיין פעם ודיברתי אליו. סיפרתי לו כל מיני משפטים שאמר לי כשהיה ילד קטן, כמו הפעם ההיא שהיינו בגני לוקסמוברג בפריז כשהיה בן 5 והסתכלנו מסביב ואמרתי לו שיש מקומות שהם כל כך יפים, שהיופי שלהם נשאר איתך גם כשאתה לא שם, וארי אמר לי 'כן אמא, העיניים שלי ממש זוהרות'.
"אתה הילד שלי, היית כל כך יפה וכל כך מואר, וכל מי שראה אותך אפילו פעם אחת זכה לכך שהעיניים שלו יזהרו לתמיד.
"פעם אחרת אמרת לי 'אני לא רוצה למות, אני לא רוצה שלא יהיה יותר ארי'. אבל מותק, אם היית יכול לראות לרגע את כל האוהבים שליוו אותך בימים האחרונים, היית יודע שתמיד תמיד יהיה ארי. בעודי שוכבת לידו במיטה בפעם האחרונה בחיי אמרתי לו 'בוא נשחק את המשחק שלנו, ננסה לישון ומי שפוקח את העיניים מפסיד'. ארי לא פקח את העיינים וניצח. אנחנו נתגעגע אליך קסם נעורים, כל חיינו".
הבמאי אבי נשר, אביו של ארי: "בערב יום ראשון, כמה שעות לפני האירוע הנורא, יצא בני ארי את הבית כמו שהוא נהג לעשות במהלך השנה האחרונה. הוא נעל נעלי אולסטאר שחורות שלי ולבש חולצת פולו שלי שהתכווצה בכביסה. היה בזה משהו מצד אחד ומצחיק מצד שני, כי כף רגלי גדולה משלו בשלושה מספרים. איריס הציעה לקנות לו נעליים זהות במספר שלו, אבל הוא התעקש ללכת עם שלי. סוג של מחמאה גדולה שילד נותן להורה. זה מאוד אירוני, כי בעוד כמה דקות נטמון בעפר את גופו של בננו בן ה-17 ואין מחיר שלא הייתי משלם עכשיו להיכנס לנעליים שלו להיטמן במקומו".
הוא הקריא את השיר של וויסטן יו אודן שהפך למונולוג הספד בקומדיה הבריטית "ארבע חתונות ולוויה אחת", הסרט האהוב על ארי, בתרגומו של יהונתן גפן:
"עצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון,
שתקו כלבים נובחים שלופי לשון,
השקיטו פסנתר ותופים, תנו לדממה כבוד,
הביאו את ארון הקבורה והרשו-נא לאבל לבוא.
קראו למטוסים לעוף מעל לראשינו,
ולצייר בשמיים שתי מילים: הוא איננו.
קשרו סרט אבל על צוארי היונים בכיכרות,
ולשוטרי התנועה, לבשו כפפות שחורות.
הוא היה הצפון שלי, מזרח ומערב,
יום החול שלי, ימי החג, אביב וסתיו,
הוא היה השיר, הירח, וכל כוכב אשר ראיתי
חשבתי שנאהב לנצח, וטעיתי.
מי צריך עכשיו כוכבים. כבו אותם.
כסו את השמש, ואת הירח גם.
רוקנו את האוקינוס, עקרו את היערות,
כי מעכשיו שום טוב כבר לא יכול לקרות".
אבי נשר הוסיף כי "במרחק קצר מכאן ארי צילם את הסצנה הראשונה לסרט הקצר שלו. בטרגדיה שפקדה אותנו קרן האור היא אתם. כל האנשים הטובים שבאו ללוות את בננו בדרכו האחרונה".
אלפים, בהם בני משפחה, בני נוער וחברים ממד"א, לצד אנשי תרבות רבים, ליוו את נשר בדרכו האחרונה אתמול בבית העלמין באודים. נשר הובהל לבית החולים איכילוב בתל אביב בליל חג סוכות, לאחר שנדרס על ידי הכדורגלן יצחק אספה בשדרות רוקח בעיר, כשרכב על אופניו החשמליים. במשך ארבעה ימים קיוו בני משפחתו לנס שלא הגיע, ולבסוף בבית החולים נאלצו לקבוע את מותו. מוקדם יותר היום הוארך ביומיים מעצרו של אספה, שמסר גרסה לחוקרים.
לאחר מותו, בני המשפחה הסכימו לתרום את איבריו של ארי ואלו הצילו את חייהם של חמישה אנשים: אדוארד ליטבינוב, בן 66 מראשון לציון, קיבל את לבו של ארי, כליה אחת שלו הושתלה בחטאב רפיק, בן 17, וכליה נוספת הושתלה בילד עבד חשאן בן ה-10. ריאותיו של נשר הושתלו באילן טמסות, גבר בן 50 שסבל ממחלת ריאות קשה, והכבד הושתל בגבר בן 36.
רבים צפו לנשר עתיד מזהיר בעולם הקולנוע וטלוויזיה. עד מותו הספיק לכתוב ולביים כמה סרטים קצרים ולהשתתף כשחקן בסרטו של אביו "פעם הייתי", וכן ב"זוהי סדום" ו"ילד טוב ירושלים". כמו כן שיחק בתפקידי אורח ב"ארץ נהדרת" ו"הפיג'מות".
לפנייה לכתב/ת 
