בדיקת הדם בהריון שהצילה את החיים שלי
עדי אשור, בת 34 מתל אביב, אמא לעומרי בת 4 חודשים, מספרת על ההריון שאותו נאלצה להפיל בשבוע ה-20 לאחר שבדיקת דם לזיהוי תסמונות שכיחות גילתה כי העובר לא ישרוד את שנת חייו הראשונה
בשיתוף וריפיי - טבע
לאחר שנת זוגיות אחת החלטנו, בן זוגי ואני, לא להתחתן אבל בחרנו להקים משפחה ולהתקדם עם הקשר שלנו לשלב החדש. ההחלטה להיכנס להריון הייתה מתוכננת לנובמבר 2016 אך המציאות הייתה מהירה ומפתיעה וברגע שהחלטנו על כך, נכנסנו ממש מהר להריון.
ציפיתי שנצליח, אבל לא כל-כך מהר, ולרגע הייתי בהלם, שהתחלף ממש מהר לשמחה גדולה. הייתי דיי 'קלולס' בכל מה שקשור למעקב הריון, מה צריך ומה לא צריך. כל מה שידעתי על הריון באותו זמן הוא שלא אוכלים סושי ולא שותים אלכוהול.
הלכתי לרופאת נשים שהכניסה אותי לתלם של מעקב הריון סטנדרטי. במהלך פגישה בעבודה עם קולגות שהן גם חברות, סיפרתי על ההריון שלי. הייתי אז רגע לפני בדיקת שקיפות עורפית. הן סיפרו לי על בדיקה לזיהוי תסמונות שכיחות באמצעות בדיקת דם שנקראת וריפיי, בדיקה מסוג NIPT שבודקת את הסיכון לתסמונת דאון ולתסמונות נוספות.
בגלל שהיה לי ברור עוד לפני ההריון וגם אחרי שכבר הריתי שדיקור מי שפיר אני לא עוברת, אז הבדיקה נתפסה אצלי כפתרון מצוין. קבעתי תור זריז לבדיקה ומודה שלא ייחסתי שום חשיבות לתוצאותיה. מבחינתי זו הייתה עוד תחנה שאני צריכה לעבור. לרגע לא חששתי ופחדתי או אפילו הבנתי את החשיבות שיש לבדיקה הזאת. במקביל גם חיכיתי לתוצאות מהבדיקות הגנטיות שעשינו כבר קודם לכן.
עוד לפני קבלת התוצאות, יצאתי למילואים. אני עושה מילואים כקצינת מבצעים בפיקוד העורף בגדוד חילוץ והצלה. תיכננתי ליידע בהזדמנות זו שאני בהריון והבנתי שאולי אלו המילואים האחרונים שאני עושה. ביום השלישי לאימון קבלתי SMS מהכללית. אלו היו התוצאות של הבדיקה הגנטית שערכתי שהראו שיש לי נשאות לגן מסוים שצריך לבדוק אותו גם אצל בן הזוג שלי, כדי לשלול הורשה אפשרית שלו לעובר.
זו הייתה נשאות לגן שאחראי על מחלת ניוון שרירים. היינו רגועים כי העובדה שיש לי את הגן, לא מעידהב בהכרח על בעיה כלשהי. היינו מאוד אופטימיים, במקביל, כמה ימים אחר כך קיבלתי טלפון מוריפיי, והסתבר שגם בבדיקה זו יש איזושהי תוצאה לא טובה המצביעה על חשד לטריזומיה 13בעובר (תסמונת הנמנית על אחת התסמונות השכיחות שהבדיקה בודקת). בדקתי מה המשמעות של התסמונות והבנתי שהפעם זה משהו יותר רציני.
הייתה מתוכננת לנו סקירה מערכות מוקדמת בשבוע 16, ממש כמה ימים אחר כך. בזכות עזרה של חברים הגענו עוד באותו היום לרופא מומחה כדי שיבצע את הסקירה. הייתה לכך חשיבות, כי זו תסמונת שנראית באולטראסאונד. למרות שהוסבר לנו שלבדיקה אחוזי דיוק גבוהים לתסמונת זו, ממש קיווינו שהבדיקה טועה.
למרות תמרורי האזהרה, המשכנו בתוכנית המקורית לפקוד חתונה של חברים טובים באותו הערב, ובדרך לרופא כבר בעצם היינו לבושים לאירוע. כל כך לא חשבנו שקורה פה משהו גדול. אמרנו לעצמנו, נעשה וי גם על זה ונתקדם למסיבת החתונה. ממש לא קלטנו שאנחנו בעצם הולכים לסקירה שאולי תכריע שיש לסיים את ההיריון.
בדיקת סקירת המערכות המוקדמת
הגענו לבדיקה והרופא היה מקסים ויסודי והסביר לנו מה המשמעות של התסמונת אותה חיפשנו אצל העובר. הוא סיפר על תסמינים כגון שפה שסועה, אצבעות מקופלות ובעיות בלב. ככל שהבדיקה התקדמה והוא סקר את האברים אחד אחד, הוא שלל את תוצאת הבדיקה. מצד שני, הוא מצא שני ממצאים שנחשבים יחסית שגרתיים בשלב זה, כאלה שעם הזמן עשויים להסתדר.
הרופא אמר שלמרות שהממצאים שהוא מצא שכיחים לשבוע ההריון בו הייתי, הרי שבגלל התוצאה של הבדיקה, הוא ממליץ לערוך גם בדיקת מי שפיר. הבנתי שלמרות שלא רציתי, אני חייבת לעשות זאת.
הלכנו שמחים ומאושרים לחתונה, ולמחרת קבענו תור למי שפיר. הבדיקה הייתה מלחיצה מבחינה מנטלית אך פיזית היא עברה מהר.
לאחריה, בן הזוג שלי טס לארה"ב במסגרת העבודה. מרוב שהיינו בטוחים שמי שפיר הוא רק צעד פשוט כדי לאשש שהכל בסדר, הוא המשיך בתוכניותיו ונסע ל 6 שבועות עוד לפני שהיו בידינו את התוצאות. חשבנו שזה ייקח שבועיים, שלושה עד קבלת התוצאות, וגם אז לא תיכננו או העלינו בדעתנו את הדרמה שעתידה להתחולל.
השמיים נופלים
אחרי 10 ימים, יום חמישי, באמצע ארוחת צהריים עם חברים בעבודה, הטלפון מצלצל מקידומת 09. מציג את עצמו הרופא שעשה לי את בדיקת מי השפיר ומספר לי שיצאה תוצאה לא טובה. הוא השתמש בביטוי 'מוזאיקה של כרומוזום 13' (שלא כל התאים של העובר פגועים בתסמונת, אלא רק חלק מהם).
ואני כבר הייתי בשבוע 19. הבטן כבר יצאה לה, כל העולם כבר יודע את עובדת ההריון. והוא אומר לי 'תבואי מחר לייעוץ, להחליט מה עושים'. פחדתי שיגיד לי שאני צריכה לקבל החלטה, או במילים אחרות, שישים את הכדור בידיים שלי. אמא שלי הוקפצה אליי, וקראנו על זה מלא ביחד. הבנו שזה אומר שלעובר יש תסמונת רק בחלק מהתאים וזה יכול להתבטא בשפה שסועה אבל גם בדברים הרבה יותר גרועים.
בן הזוג שלי כל הזמן היה איתי בטלפון, אבל לוחות הזמנים שלו לא אפשרו לו להגיע בזמן. הגענו לייעוץ הגנטי, אמא שלי, אחותי ובן זוגי דרך הטלפון בפייס-טיים איתנו. הוא היה ממש מסכן, לבד בארץ רחוקה, רחוק מכל מה שחשוב שקורה לנו. ואז הרופא, למזלי, אומר, 'הריון כזה לא מחזיקים'. שמחתי שהרופא מקבל החלטה ואומר בצורה חד משמעית שצריך הפלה ולא אני צריכה להיות זו שתחליט על כך לבד.
מתפרקת ומתפקדת לסירוגין
בכיתי כשקיבלתי את הטלפון מהרופא בדבר ממצאי מי השפיר. בכיתי כשהרופא אמר לי שלא שומרים את ההריון, גם בכי של עצב וגם של הקלה. בכיתי בבית עם המשפחה. אבל היינו גם במירוץ נגד הזמן.
נאלצנו לעבור ועדה להפסקת הריון ופרוצדורות רבות. הייתי כבר בשבוע 20 וריחפה מעלינו השאלה האם זו תהיה גרידה או 'לידה שקטה' (לידה) שאותה ממש לא רציתי לעבור. בסוף הכל התקיים בתל השומר ולמרות שבן זוגי היה במטוס חזרה, החלטתי לא לחכות. שוב הגעתי עם המשפחה, ראשונה על הבוקר, ובהליך שכלל הרדמה מלאה נעשתה גרידה. שעתיים לאחר מכן כבר הלכנו הביתה ללא שום כאבים. בחלוף עוד שעתיים רועי, בן זוגי, נכנס הביתה.
רק בבוקר למחרת פרצתי בבכי שאינו פוסק, כל הברזים של כל התקופה נפתחו. זו הייתה תקופה קשה נפשית. הייתי בדיכאון אחרי הגרידה. בכי והתייפחויות בקול רם. ואז גם היינו צריכים לחכות 3 חודשים עד לניסיון הבא להיכנס להריון.
סוף מתוק
את ההריון הבא שלנו, השני, גיליתי כשהייתי עם אמי ואחיותי בטיול בברלין...שוב בן זוגי היה בחו"ל ותיכננו שכשהוא יחזור נתחיל כבר לעבוד על ההיריון החדש שלנו. אבל מסתבר שהריתי עוד לפני שהוא טס וכך הגילוי היה מתוק.
לאור הסיכון בעקבות ההריון הראשון, הפעם, היה לנו ברור, אנחנו עושים את בדיקת מי השפיר בשלב מוקדם ככל האפשר. ואכן עשינו את הבדיקה והיא יצאה תקינה. רק לאחר מכן נשמנו לרווחה.
במבט לאחור, אותה בדיקת דם פשוטה, חסכה לנו טראומה מאד גדולה. לטריזומיה 13, במצב של מוזאיקה, כמו שהיה לנו, שרק חלק מתאי העובר עם הטריזומיה, הבדיקה אפילו לא מתחייבת למצוא, ועדיין היא זיהתה. בגלל שקלול תוצאות הסקירה ותוצאת הבדיקה, הרופא שלח אותנו למי שפיר.
מההיריון השני נולדה לנו ילדה מדהימה, שקוראים לה עומרי. היום במבט לאחור אני יכולה בשקט להיזכר בכל האנשים שפגשתי בדרך לפני ההפלה ואחריה שקצת ריחמו וניסו לעודד ואמרו 'אל דאגה, עוד שנה תלדי ילד בריא בעזרת השם והכל יהיה לטובה'...אבל אי אפשר להקשיב לזה או להבין את זה כשנמצאים עמוק בתוך הכאב הגדול.
הפתיע אותי עד כמה החוויה שעברנו קרתה ללא מעט אנשים. מסתבר שזה קרה גם לחברים טובים, ולמכרים האלה והאלה ויש סיפורים רבים שמזכירים את הסיפור שלנו. אם אני יכולה להעביר מסר הוא בהחלט יהיה: לכו והיבדקו.
בשיתוף וריפיי - טבע
לפנייה לכתב/ת 
