ביקורת סרט - "מבצע פינאלה": אייכמן מעולם לא נראה טוב יותר
הסרט שמתאר את לכידתו של אדולף אייכמן מנסה להיצמד לעובדות מחד ולהפוך את הפושע הנאצי לדמות מושכת מאידך. אך הדמות האנושית שבן קינגסלי מגלם אינה מורכבת מספיק והופכת למעין אטרקציה של רוע. אולי עם קצת אקשן זה היה עובד טוב יותר
לבמאי-תסריטאי-מפיק כריס וייץ יש שורשים יהודים-גרמנים. אביו ג'ון היה פליט שנמלט כילד מגרמניה, ובין שלל עיסוקיו כתב ביוגרפיות על נאצים כמו הבנקאי היילמאר שאכט, ושר החוץ ריבנטרופ. את הקריירה שלו וייץ הבן החל בשלושה סרטים שביים עם אחיו פול (המצליח שבהם היה "אמריקן פאי"), ולאחר מכן, לבדו, בהפקות גדולות כמו "דמדומים 2: שחר חדש". אבל כתסריטאי, ויותר מכך כמפיק הוא מעז לחתור לאיכות עם פוטנציאל מסחרי מוגבל - כמו ב-"סינגל מן" (2009), או "קולומבוס" (2017). עבודת הבימוי שלו ב"מבצע פינאלה" (Operation Finale), שעוסק בלכידתו של אדולף אייכמן, משקפת את המתח המצוי בזהותו כיוצר הנע בין קולנוע מסחרי לבין קולנוע בעל משקל סגולי רב.
"מבצע פינאלה" מנסה להיצמד ככול האפשר לעובדות ולעדויות של המבצע. אבל הוא גם מוגבל ברצון להפוך את אייכמן לדמות מושכת, ולהוסיף מתחים דרמטים ועלילתיים בדיוניים. חלק מהבחירות סבירות במסגרת הצורך לתמצת אירועים, להעצים את הדרמה וליצור סרט נגיש יותר לצופי נטפליקס ברחבי העולם, וחלק מהבחירות עשוי לעורר אי נחת בקרב הצופים בישראל.
עוד ביקורות קולנוע:
"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל": מומלץ להתרחק
"הג'נטלמן והאקדח": אקורד סיום נהדר לרדפורד
ההתחלה קרובה למחוזות "מינכן" של ספילברג – אלו העוסקים בקונפליקט הבלתי פתיר בין "מוסר יהודי" ונקמה ישראלית. איש המוסד פיטר מלקין (אוסקר אייזק) מוביל באוסטריה של 1954 פעולת נקמה בנאצי, אך זו מתגלה כטעות בזיהוי שבה מחוסל חובש גרמני. מלקין מכיר בטעות ומנסה לעצור את החיסול. אך משה תבור (גרג היל) אומר לו "אז מה, הוא היה נאצי". מבטו של הילד הגרמני המשקיף מהחלון על אנשי "המוסד" שמחסלים את אביו, הוא התחלה בעייתית ומניפולטיבית לסרט. הבעייתיות מחריפה כאשר הדימויים מלווים בקולו של אייכמן (בן קינגסלי) המספר על ניסיון לכידה שלו שנכשל בגלל טעות בזיהוי – כאילו דיבר על מה שזה עתה ראינו.
זהו מבוא שאמור לזרוע ספק לגבי משמעותה של פעולת הנקמה, והוא יכול היה להיות נקודת מוצא לסרט שנוי במחלוקת ואולי גם מעניין יותר, אך ההמשך כמעט וזונח את הנושא. לכל אורכו יהיה בסרט עירוב של טונים – מתח, רומנטיקה, עימות פסיכולוגי, ואפילו הבלחות קומיות בחסות אייכמן. אולם התחושה שנוצרת היא שהסרט נכתב ובוים סצנה אחר סצנה מבלי תפיסה מלוכדת של השלם.
כמעט מחצית ממנו עוברת עד לכידתו של אייכמן, ועוד כשעה שבה אייכמן שוהה עם שוביו. פרטיו של תהליך ההכנה ללכידה מוצג בשיבושים מתקבלים על הדעת. קשר מתפתח בין בנו של אייכמן, קלאוס (ג'ו אלויין), לבין סילביה הרמן (היילי לו ריצ'רדסון). אביה העיוור לות'ר (פיטר שטראוס) חושד בזהותו של הבן ומעביר את המידע לתובע הגרמני פריץ באואר (ריינר ריינרס). משם המידע מגיע לאנשי המוסד רפי איתן (ניק קרול) ואיסר הראל (ליאור רז). כך מהלך של שלוש שנים מתומצת לדקות ספורות עבור צרכי העלילה בלבד.
כמקובל בסרטים זרים העוסקים בהיסטוריה ישראלית, בחירות המשחק והתסריט לעיתים נראות מוזרות לישראלים. רז עושה איסר הראל עם פיוז מאוד קצר ומניירות של עצבני מהשכונה. קרול מעצב רפי איתן כסגן המעודן של הראל. בהמשך יוצגו שאר אנשי הצוות – הכוללים מלבד מלקין ותבור גם את צבי אהרוני (מיכאל ארונוב), אפרים אילני (אוהד קנולר), דני שלום (מישל בנימין הרננדז), ויעקב גת (תורבן ליברכט).
לצרכי גיוון ג'נדריאלי והוספת נדבך רומנטי נוספה גם מערכת היחסים המומצאת בין מלקין לאקסית שלו הרופאה חנה אליאן (מלני לורן), המצטרפת כחברת צוות למבצע. במציאות הרופא שליווה את המצבע היה ד"ר יונה אליאן, ודמותה של חנה מבוססת על הביוגרפיה שלו. באופן דומה ובדוי מפותחת גם מערכת היחסים בין אייכמן הבן לסילביה.
ההתארגנות לקראת המבצע וביצועו דורשים יכולת בניית מתח. אם משווים את "מבצע פינאלה" ל"מינכן", הרי שהראשון משתרך מאחור - הן בבניית סצנות מתח מורכבות ואפקטיביות, ובוודאי באופן בו המתח מסייע להדהד את הדגשים התמאטים של הסרט. אולי זו השוואה לא הוגנת הרי ברמה הטכנית מבצע הלכידה של אייכמן היה, כפי שאמר רפי איתן שנים רבות אחר כך, "אחד הפשוטים שעשינו". אין בו פעולות חיסול, שלא לדבר על פשיטה בנוסח "אביב נעורים". אולם בהיעדר אקשן חלקו הראשון של "פינאלה" מדשדש. הדמויות, המשחק והדיאלוגים אינם מעניינים מספיק כדי לפצות על החוסר. האטרקציה העיקרית שהסרט מציע מתרחשת במחצית השנייה שלו, עם מלחמת המוחות בין אייכמן לבין שוביו ובראשם מלקין.
לא אמורה להיות בעיה עקרונית עם הגישה לפיה אייכמן הוא יצור אנושי ולא מפלצת. זה גם השינוי שהתחולל במלקין. הוא בחר להשתמש בכפפות בשעת ההשתלטות על אייכמן מכיוון שלא רצה לחוש על כף ידו את האוויר החם והרוק מפיו של האחראי לרצח מיליונים. אבל, כפי שציין בספר זיכרונותיו, לאחר השהות בדירת המחסה עם אייכמן, ראה כי לפניו ניצב אדם. כיצד ניתן להתמודד עם רוע שהוא בה בעת כה נורא ועדיין אנושי? הכרה זו הייתה יכולה להיות אתגר ראוי להתמודדות אמנותית.
לו "פינאלה" יכול היה לבטא מורכבות זו – הוא היה מוצלח יותר, אך גם פחות מושך כבידור קולנועי. במקום זאת הסרט מציג דיוקן של אייכמן בדפוס קולנועי מוכר של רוע החובר לברק אינטלקטואלי והומור. הוא נסמך על היסטוריה של גילומים קולנועיים כאלו - קצת זדון מכוון היטב נוסח חניבעל לקטר, או רגע של התענגות מאכילה מיד שוביו כמו אלכס ב"תפוז המכני". בכך וייץ והתסריטאי מת'יו אורטון הופכים את הדמות המתועבת לאטרקציה של רוע. אייכמן הלכוד של המציאות היה, בהתאם לעדותו של איסר הראל, מפוחד, כנוע ושש להשביע את רצונם של אדוניו החדשים - דמות שונה מאוד מזו המוצגת בסרט.
לקינגסלי יש ברקורד דמות בסיטואציה דומה של מלחמה פסיכולוגית בין שבוי מפלצתי ושובה השייך לצד של הקורבנות. בעיבוד של רומן פולנסקי למחזה "העלמה והמוות" (1994) הוא גילם את דמותו (הבדיונית) של מענה בשם ד"ר רוברטו מירנדה השבוי בידיה של אחת מקורבנותיו. קינגסלי, כזכור, גילם גם דמויות המצויות בצד המוסרי וההיסטורי הנגדי – הטוהר המוסרי של גנדי בסרטו של ריצ'ארד אטינבורו, וניצול השואה יצחק שטרן ב"רשימת שינדלר" (1993). הוא בוודאי היה מסוגל לגלם דמות מורכבת יותר, לו התסריט היה מעניק לו את המצע הראוי.
