קטינות, מאגיה שחורה ואלכוהוליזם קטלני: השערוריות של לד זפלין
טלוויזיות עפות באוויר, מסע הרס במלון, בית רדוף רוחות, קטטות המוניות בהופעות והסוף הטראגי של המתופף ג'ון בונהאם - ב-50 השנים שחלפו מאז הוקמה לד זפלין, מענקיות הרוק הבריטי, היא סיפקה לנו כמה מהסקנדלים הגדולים של עולם המוזיקה. בחזרה אל הסבנטיז - כשהטירוף עוד היה חוקי
אלבום האוסף החדש וספר התמונות החדש שמציינים 50 שנה להקמתה והעלייה המחודשת לכותרות של פרשת "Stairway to Heaven – כמה מקורי הוא?" הן סיבות נהדרת לחגוג את לד זפלין, הלהקה שהוכתרה פעמים רבות לחלוצת הרוק הכבד, שנאמר כי היא עשתה לסבנטיז מה שהביטלס עשו לסיקסטיז והפכה לאחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה.
אם בהשוואה בין הביטלס לבין הרולינג סטונס, ישראל תמיד הייתה מדינתם של ארבעת המופלאים, בהשוואה המשונה שבאה אחריה – פינק פלויד מול זפלין, ניכר שהיושבים בציון תמיד העדיפו את הראשונה. לא שיש סיבה אמיתית להשוואה: רוג'ר ווטרס ושות', בטרם השקיעו את מירב זמנם בריבים וניהול מלחמת חורמה תדמיתית בישראל, היו להקת מצח גבוה מתחכמת, מורכבת ואפילו יהירה. את זפלין, לעומתה, העדיפו מבקריה הרבים לתאר כלהקה להמונים. חבורת מגודלי שיער לא מתוחכמת, מונעת דיסטורשן וריפים קליטים. ייתכן שיש דברים בגו, אבל מורשתם של רוברט פלאנט, ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם לא הסתכמה ביצירה המוזיקלית שלהם, אף שזו כללה שמונה אלבומי אולפן וכמה מהשירים הזכורים בתולדות הרוקנ'רול.
במהותה לד זפלין הייתה שכלול של אתוס הרוקנ'רול, ששמות כמו אלביס פרסלי או הרולינג סטונס עזרו לעצב לפניה. טלוויזיות מתעופפות מחדרי המלון, הרס של ריהוט, רומנים עם מעריצות וסיבובי הופעות זרועי הרס – לד זפלין היו מחלוצי הז'אנר, שהיום – מטעמים כלכליים או כתוצר של חברה מתקדמת יותר, אין לו עוד מקום בעולם המוזיקה. לכבוד חגיגות חצי המאה, חזרנו לכמה מהשערוריות הגדולות של זפלין – ואף מילה על הסיפור הנורא ההוא עם הכריש.
עוד בערוץ המוזיקה:
"אם אין לך קו שמפו משלך - נכשלת"
אחרון השאנסונרים: פרידה משארל אזנבור
"קרה אסון וזכינו": הדרך של הבטלנים לאירוויזיון
מדרגות לגן עדן. או לגיהינום.
תוצאת דמיון מפותח מילדות או תופעת לוואי מצריכה מוגזמת של משני תודעה - ג'ימי פייג' מעולם לא הכחיש את העניין הרב שמצא במאגיה שחורה. בימי השיא של הלהקה נחשב הגיטריסט חובב גדול של הלא הנודע והמכושף, ובמיוחד של אליסטר קראולי, מיסטיקן בריטי, קוסם, פילוסוף ושונא יהודים ידוע. פייג' היה חובב נלהב של ספריו, קרא אותם בשקיקה ואסף לא מעט מכתביו, בשלב מסוים אף רכש את בית בלוסקיין, אחוזה מרוחקת בסקוטלנד. הבית היה ידוע לשמצה בשל שלל טקסים וכישופים שקראולי חולל בו, והאגדה מספרת שבעקבות טקס בעייתי (במונחי מאגיה שחורה) רוחות רעות רדפו את האחוזה. לכאורה, הרוחות שזימן קראולי יצאו משליטה, וגרמו לאנשיו של פייג' לעזוב בבעתה את המקום או לאבד את שפיותם. אותה אגדה מספרת שהרוחות הלא מרוצות פצעו קצב מקומי באחד העורקים והוא מת כתוצאה מדימום מאסיבי. הסיבה? קראולי כתב את שמותיהן על קבלה של האטליז בו עבד הקצב.
לאחר מספר ביקורים באחוזה במהלך שנות ה-70' פייג' החליט להפסיק לבקר בה, משום שחש "אנרגיות רעות" במקום ושמע, לטענתו, את צליל ראשה הכרות של אחת מהרוחות בעודו מתגלגל על הרצפה בלילה. הוא ביקש מחבר הילדות שלו, מלקולם דנט, לגור באחוזה ולטפל בה, ומפני שחברות אמיתית נמדדת בנכונות להתגורר בבית רדוף רוחות, דנט עשה זאת עם אישתו. השניים גידלו שם את ילדיהם עד שפייג' מכר את האחוזה בשנות ה-90'.
"אני לא רוצה לדבר על אמונותיי האישיות או המעורבות שלי במיסטיקה", אמר פייג' בראיון למגזין ה"רולינג סטון". דנט עצמו טען כי במהלך שהותו במקום הוא חווה דברים משונים. "דלתות היו נטרקות במשך הלילה", סיפר בריאיון, "היית נכנס לחדר ושטיחים היו נמשכים מעצמם. תמיד היינו אומרים שאליסטר עושה את הקטע שלו". ב-2015 האחוזה נשרפה בשריפה ענקית. אבל זה בטח לא הדבר הכי מוזר שג'ימי פייג' עשה.
מאגיה שחורה ופשעים לבנים
לפי פמלה דה בארס, מהגרופיות הבכירות של הלהקה (ושל סצנת הרוקנ'רול כולה) בשנות ה-70', אחד מתחביביו של ג'ימי במהלך סיבובי הופעות היה לעטות מדי קצין SS בכל עיר שהוא ביקר בה. כך, כשהוא מדוגם ותקני, היה יוצא המוזיקאי לבילוי במועדון הטרנסג'נדרים הקרוב, שם היה מזריק לעצמו הרואין בתאי השירותים עם חבריו הדראגים. פייג' צולם במדי קצין נאצי בהופעה בשיקגו ב-1977, ומאוחר יותר הסביר בראיונות שעשה זאת מתוך רצון לזעזע, ממש כפי שלבש כובע גנגסטרים באותה הופעה, כמחווה לשושלת הפשע המפורסמת של העיר.
אגב פשעים, במהלך הסבנטיז פייג' מצא את עצמו מאוהב נואשות בלורי מדוקס, מעריצה אדוקה של להקתו ודמות מוכרת בסצנת הגרופיות של לוס אנג'לס (כן, היה דבר כזה). וכנהוג באותם ימים משונים, פייג' שלח את אחד מעובדי הבמה שלו ללוות את מדוקס לחדרו ערב אחד, דבר שהצית רומן ארוך שנמתח על פני מספר שנים.
"הכובע שחבש כיסה את עיניו והוא אחז במקל הליכה. הוא היה נראה ממש כמו גנגסטר. זה היה מרהיב", סיפרה מדוקס, שהייתה רק בת 14 כשהשניים פצחו בסיפור האהבה המעוות שלהם, אבל מעמד הסלב של פייג' והעובדה שדברים כאלה היו מקובלים בצורה מעוותת בסבנטיז לא הפכו את העניין לסקנדל גדול או ל"פרשת הגיטריסט המפורסם". יש הטוענים שפייג' דווקא היה מודע לבעייתיות שבקשר עם קטינה ועשה לא מעט כדי להסתיר אותו, עד שנפרד ממנה לטובת בבה ביואל החוקית יותר. אגב, לפי האגדה, פייג' "גנב" את מדוקס מהקולגה דיוויד בואי.
קיבולת
ב-1978 הלך לעולמו קית' מון, מתופף להקת The Who, בעקבות מנת יתר. שנתיים מאוחר יותר מת גם ג'ון בונהאם, המתופף האגדי של זפלין שכונה בונזו. גם הוא מת בטרם עת ובנסיבות לא טבעיות. זה קרה ב-25 בספטמבר 1980, כשבונהאם היה רק בן 32 אבל כבר תחזק התמכרות הרסנית לאלכוהול.
ביום מותו ניגן בונהאם בביתו של ג'ימי פייג', כשבמהלך החזרות הקפיד המתופף לרוות כמה מנות הגונות של וודקה. בשלב מסוים הוא איבד את הכרתו ולא שב אליה, הוא נחנק מהקיא של עצמו בזמן שגופו ניסה להיפטר מכמויות האלכוהול שצרך. בדיקה שלאחר המוות גילתה כי הוא צרך כמות המקבילה לכ-40 שוטים של וודקה. סמים, לעומת זאת, לא נמצאו בגופו. לאחר מותו החליטה הלהקה שלא לחפש מתופף חדש, ובמקום זאת הודיעה על הפסק פעילותה בהודעה קצרה לעיתונות, מאז הם התאחדו מספר מועט של פעמים אך מעולם לא חזרו להקליט או לעבוד יחד כלהקה.
סיבוב כאוטי
עולם המוזיקה ידע לא מעט סיבובי הופעות רעילים שכללו מנת הרס קטלנית שחירבה כל חלקה טובה בהם. הסיבוב הידוע לשמצה של גאנז אנד רוזס Use Your Illusion, הטור העולמי של R.E.M לקידום האלבום Monster. אבל הרבה לפני אלה היה סיבוב ההופעות של זפלין ב-1977. אומנם הוא היה הצלחה כלכלית אדירה ונחשב מפלצתי במונחי אצטדיונים, אך הוא לווה באסונות, כשלים ותחושת סיוט כללית שעטפה אותו.
היה זה סיבוב ההופעות הראשון של הלהקה לאחר תאונת הדרכים שעבר רוברט פלאנט (כן, הגיע הזמן שגם הוא יוזכר כאן), זמן קצר לאחר יציאת האלבום Physical Graffiti. עוד לפני שיצאה לדרך נאלצה הלהקה לדחות את הסיבוב בחודשיים, לאחר שפלאנט שבור העצמות לקה בדלקת גרון. לכאורה בעיה מנורית, אלא שבשלב זה כל הציוד של ההרכב כבר הוטס לארצות הברית, וכך חבריו ללהקה לא יכלו להמשיך ולעשות חזרות לקראת הסיבוב המתקרב.
באפריל של אותה השנה פרצו מהומות במהלך הופעת הלהקה בסינסינטי, כשמעריצים נטולי כרטיסים צבאו על גדרות הסינסנטי ריברפרונט קולסיאום, וזרקו בקבוקים ואבנים על חלונות האצטדיון. חודשיים לאחר מכן, סערת ברקים בטמפה שבפלורידה הביאה להפסקת המופע, וכתוצאה מכך להתפרעויות של מעריצים זועמים. למעלה מ-50 אנשים נפצעו במהומות ו-19 נעצרו. ואילו במהלך הופעה בשיקגו ג'ימי פייג' חלה וניסה לנגן בעודו ישוב על כיסא אך נאלץ לעזוב את הבמה.
בחודש יולי התפתח באוקלנד עימות אלים בין מנהל הלהקה, פיטר גרנט, ובין עבריין לונדוני מקורב לעולם התחתון, ששימש כמאבטח עבור הלהקה. משם יצאה הלהקה לניו אורלינס, שם קיבל פלאנט, ידוע האסונות בשלב זה, שתי שיחות טלפון אודות בנו בן ה-5, "בשיחה הראשונה נמסר שבנו, קאראק, חלה", סיפר מנהל הטור ריצ'ארד קול. "בשיחה השנייה נמסר שבנו הלך לעולמו".
הלהקה ביטלה את שארית סיבוב ההופעות ופלאנט חזר לבריטניה, לצד אישתו ובתו. "קאראק היה אהבתו הגדולה של רוברט", סיפר אביו של הזמר באותה שנה. "הם העריצו אחד את השני". "אחרי מותו של בני קאראק ב-1977 קיבלת המון תמיכה מג'ון בונהאם", סיפר מאוחר יותר רוברט בעצמו. "חוויתי אובדן וייסורים קשים מאוד, משום שהתקשורת סיקרה הכול והפכה את הסיפור לעוד יותר גרוע".
לאחר מות בנו הפסיק פלאנט להשתמש בסמים ושקל לפרוש מעולם המוזיקה כדי להתמקד בקריירת חינוך. זה לא קרה ובסופו של דבר הוא שב ללהקה. סיבוב ההופעות של 1977 היה לא פחות מאשר מפגן עוצמה של להקה שמצהירה על כוחה המסחרי ושליטתה הבלתי מעורערת בעולם הרוק דאז (במיוחד נוכח התעקשותם של המבקרים לקטול את אלבומיהם פעם אחר פעם ולראות בהם להקה ברברית להמונים). מהבחינה הזו פלנט השאיר חותם אדיר, אבל עשה זאת במחיר כבד ומשמעותי.
טלוויזיות באוויר
שמונה שנים לאחר סיפור הכריש הידוע לשמצה, הוסר החרם שהטילו על הלהקה בעלי ה"סיאטל אדג'וואטר אין", המלון בו התרחשה השערורייה ההיא. ג'יימס בלום, מנהל המלון, הסכים בהיסוס לקבל את חבורת הפוחזים מגודלי השיער וחובבי הנרקוטיקה, תחת דרישה שהפעם הם יתנהגו למופת. זה, כמובן, לא קרה.
כשהם נענים לאתגר ההתנהגות למופת, החליטו חברי ההרכב לזרוק מקלט טלוויזיה למפרץ פיוג'ט. ואז עוד אחד ועוד אחד ולפני שיכולתם להגיד "מר בלום, חשבת שהכריש היה הגזמה פראית?", לא פחות מחמש טלוויזיות מצאו את דרכם אל המים. שוב נאלצה הלהקה לעזוב את המלון ולשלם קנס כבד על הנזק שעוללה. בדרכם החוצה, כשפקיד מלון צעיר שאל את מנהל ההופעות ריצ'רד קול, "איך זה מרגיש לזרוק טלוויזיה מהחלון?", ענה לו קול באדישות, "ילד, יש דברים בחיים שצריך לחוות בעצמך". לאחר מכן הוא החליק לו 500 דולר ואמר "קח, חבר. לך זרוק טלוויזיה מהחלון, באדיבות לד זפלין".
ג'ימי, יש לנו בעיה
כבר המון זמן שלא הזכרנו את ג'ימי פייג'. הרס ריהוט וחדרי מלונות דווקא כן. מסתבר שפייג' ניחן בחיבה מופרזת לפירוק חפצים דוממים, עד שבשלב מסוים הוא נאזק לאסלות בחדרי המלונות בהם שהה, במטרה למנוע ממנו לזרוע עוד חורבן. לעתים הייתה שם גם מעריצה שהנעימה את זמנו בעודו קשור לאסלה, חולם על הרס, מדים של נאצים והזרקת הרואין בשירותים של ברים.
סיבובי ההופעות הפכו מקור לצרות עבור פייג', שסבל מעודף שעמום ויצירתיות והיעדר מוחלט של שיקול דעת. היום פעולה כזו הייתה גוררת אחריה ביקורת רבה, אבל בעולם בו מערכות יחסים עם בת 14 עוברות בשקט, הכול יכול היה לקרות. כך למשל מעריצות הלהקה הודהמו לראות את פייג' רכוב על עגלת שירות חדרים, עירום כביום היוולדו. ואם זה לא מספיק, מוביל העגלה בונהאם, המטיר עליו כמויות של קצפת.
בונהאם, גם לך יש בעיה
השאטו מורמונט נחשב לאחד המלונות האייקונים בהוליווד. שלל אירועים טרגיים של גדולי השחקנים והזמרים התרחשו בו. אחד הרגעים הזכורים שידע היה כשבונהאם, נהג עגלות שירות רב ניסיון, בחר לרכוב על אופנוע היישר אל לובי המלון. את התעלול המסוכן הזה ביצוע לא פעם, אלא שלוש פעמים והתוצאה – נזק רב, קנס כספי ורגע שהפך למיתולוגיית רוקנ'רול שגם הונצחה בסרטו של קמרון קרואו משנת 2000 "כמעט מפורסמים". האגדה מספרת שהסרט בחלקו, מבוסס על חוויותיו של קרואו כעיתונאי צעיר שליווה את הזפלינים.
כת השטן
ב-1982 העלה הכומר האוונגליסט הטלוויזיוני פול צ'רץ' את הטענה כי Stairway to Heaven, ללא ספק היצירה המזוהה ביותר עם זפלין, מכילה מסרים שטניים.זו לא הפעם הראשונה שלהקת רוק הואשמה בהשתלת מסרים סמויים בשיריה, ראה ערך פרשת "פול מקרטני – חי או מת?". אבל בעוד הביטלס נחשדו בניסיון טיוח פרשת מותו של אחד מחבריה, הזפלינים הואשמו בסגידה לשטן. בניגון לאחור, טענו מי שבשלב זה כבר ראו בלהקה נציגיו של לוציפר עלי אדמות, אפשר לשמוע בשיר שורות כמו "מוקדש לשטן האהוב שלי, זה שדרכו הקטנה תעציב אותי, מי שכוחו הוא שטן, הוא ייתן לאלה שעימו 666".
האזנה לקטע תוך קריאת השורות אכן תגלה דמיון מסוים בין הטקסט שהציע צ'רץ' לבין זה שבוקע מפיו של רוברט פלאנט, אבל בואו נודה בכך – הוא גם יכול להישמע כמו ג'יבריש מוחלט. "מי לעזאזל היה חושב על לעשות דבר כזה בכלל", התייחס פלאנט להאשמות. "צריך שיהיה לך המון זמן פנוי אפילו כדי לשקול שאנשים יעשו דבר כזה". מיתולוגיית רוקנ'רול היא לא דבר רע, גם אם אין בה שמץ אמת. לפחות היא הוסיפה להילת המסתורין סביב הלהקה, והולידה מערכון נהדר שחובבי "העולם הערב" ודאי זוכרים. שם הואשמו להקות מטאל ישראליות (פיקטיביות) בהצפנת שבחי הלל לשטן, במשפטים שבהשמעה לאחור ללא ספק נשמעו באופן מחשיד כמו "שתה לו את הדם מומו, שתה לו את הדם וואו".
