שירים לילדות נבונות וסיפורים לילדים נבונים: ספרי ילדים חדשים

בדרך לכל מקום

"בדרך למכולת אבא מצביע על העננים בשמים / ואומר שלעננים האלה קוראים ענני כבשה. / אני שואלת אותו מי מכבס עננים, / ואיך הם בכלל נכנסים למכונת הכביסה?"

נטע ואבא הולכים למכולת בכל יום שישי בצהריים, באותו מסלול. החוויות שלהם – החד-פעמיות, אלו שחוזרות על עצמן, המציאותיות והדמיוניות – מתערבלות והופכות לסיפור אחד: כמו הפיטנגואים שהשניים קוטפים מהעץ או הממותה שלקחה את אבא לגן. בין השורות מצטיירת עיר ישראלית ממוצעת, עם מכולת וחנות כלבו קטנה ואישה זקנה עם פיליפינית או רווקה שמאכילה חתולים. אבל לא רק ענני כבשה ומשחקי דרך יש שם, אלא גם סבא שהלך לעולמו ומביט אל נכדתו מהשמיים, ואבא שמחשבותיו נודדות ובתו מבינה אותו יותר משהוא חושב.

האיורים של הדר מזרחי מקסימים ומלאים ברמזים קטנים ומשעשעים והטקסט של דן הופרט מתנגן. יחד הם מתארים חווייה שבשינויים קלים לפה או לשם היא החיים של כולנו – בין שהטיול שלנו הוא למכולת לקנות חלב, או לניצת הדובדבן לקנות טופו.

"בדרך למכולת", דן הופרט, איור: הדר מזרחי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 

כשילדים נבונים קוראים שירים

כשחושבים על מאיר ויזלטיר כנראה המחשבה הראשונה איננה ילדים. שירה ודאי - חתן פרס ישראל לספרות הוא מחשובי המשוררים בארץ. "שירה לילדים זה מאוד נחמד, אבל זה בשורות משומשות. שירים שכותבים בצורה מסורתית, בנוסחאות קיימות. לכן לא רציתי לעסוק בזה, זה היה נראה לי להתקלקל", אמר ויזלטיר בריאיון ל"ידיעות אחרונות". ובכל זאת בפעם הראשונה בקריירה הענפה שלו, הוא מוציא ספר שירים לילדים – או נכון יותר לילדות נבונות, וזה רחוק מלהיות מקולקל.

ראש ראשון חכם וטיפשון / ראש ראשון ענק ופצפון, / ראש ראשון סנטר ואישון,/ ראש ראשון שער ולשון,/ ראש ראשון תוגה וששון, / ראש ראשון עייף, שכב לישון.

השירים שוויזלטיר כרך בספר צבעוני עם איוריה של זויה צ'רקסי-נאדי לא נכתבו במקור עבור הקהל הרחב. הם נהגו בשעת הרדמה או טיול משותף עם בנותיו, לפני שנים רבות. הם שכבו במגירה, עד ששרי גוטמן, עורכת אחוזת בית, גילתה והחליטה ללחוץ על המשורר שיוציא אותם לאור.

בשירים שוויזלטיר אסף אפשר לחוש את ריח השנים שעברו מאז, זהו צוהר לחוויה משפחתית ואישית וכל מילה שנייה מחזיקה בה סוד שלא בהכרח נגלה לקוראים. המשורר מצליח כצפוי להכניס את כל הוויזלטיריות שלו לסיפור על חתול שאבד, אריה שטבע או ויכוח בין עץ לשיח. ייתכן שמפעם לפעם תרימו גבה על משפט זה או אחר – אבל הרי אם זה לא היה קורה, לא היה זה שמו מתנוסס על גבי העטיפה.

מאיר ויזלטיר עם בנותיו מרתה ונטליה(צילום: יונתן בלום)

שמו של הספר מתברג יפה בטרנד הספרים שפונים ישירות לבנות (אבל בפועל מתאימים לשני המינים) – לצד "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" וסדרת "קטנות גדולות" – ללא ספק חלק מאותה תנועה עולמית שמבקשת לקדם שוויון בדרך אחרת ומבינה שחינוך הוא הדרך היחידה לזמן לנו עולם טוב יותר.

"שירים לילדות נבונות", מאיר ויזלטיר, איור: זויה צ'רקסקי-נאדי, הוצאת אחוזת בית

סימן שקראתי

בעבר ספרי ראשית קריאה נתפסו כמקפצה מספרי הילדים לספרות נוער. ככאלה האיורים שבהם ירדו למינימום, כמות המילים נסקה לשמיים, הגופן הפך גדול ומנוקד. לא מעט ילדים נרתעו מהשינוי הדרמטי שחל בספריהם, אולי שינוי מקביל למעבר בין הגן לבית הספר – ובעיקר חששו מכמות המילים הרבה והמאיימת. אבל היום התפיסה השתנתה ובצדק. הרי דווקא הקריאה העצמאית מבקשת מילים מעטות, איורים שמסבירים ומקלים על הקריאה וסיפורים קצרים וברורים.

מתוך הספר "הבית שלי"

בהוצאת טל-מאי הבינו שזה מה שילדים צריכים, ויצאו בסדרה שנקראת "הספרייה שלי" – היא צבעונית עד מאוד, כל ספר כולל כ-300 מילים ואף מציין בסופו את מספר המילים שהילדים קראו – חיזוק חיובי, אמרנו? לדבריהם, המטרה שלהם היא לעודד אהבת ספרות. כרגע הסדרה מונה שלושה ספרים.

"הבית שלי" ספרה של מאירה פירון, מו"לית ההוצאה, מביא את סיפורם של שני אחים, שרבים, משחקים, מרביצים ובוכים ובסופו של דבר מתחבקים ואוהבים – סיפור בנאלי אך מצחיק, על היומיום של כל משפחה ועל הריב הקדמוני ביותר – בין אחים ואחיות. ספרה של מירב משולם-לוי "אבא אתה עוד אוהב אותי", גם הוא סיפור יומיומי על דיתי הקטנה שמבלגנת את הבית, שוברת ומלכלכת ובכל פעם שואלת את אביה, אם הוא עדיין אוהב אותה על אף הבלאגן שהיא יוצרת.

מתוך הספר "אבא אתה עוד אוהב אותי?"

כנראה שאין ילד שלא ימצא את עצמו בתוך הסיפורים הללו, וזו בדיוק הנקודה – ספרי ראשית קריאה צריכים להיות מחוכמים אך תקשורתיים, מסקרנים אך מובנים – ובעיקר לשתול במוחות ובלבבות הצעירים את העונג שבקריאה ואת התחושה שקריאה אינה מטלה קשה, אלא רגע של הנאה.

"הבית שלי", מאירה פירון, איור: ענת פרי-טל, הוצאת טל מאי

"אבא אתה עוד אוהב אותי", מירב משולם-לוי, איור: אביאל בסיל, הוצאת טל-מאי

100 שירים ראשונים – הדור הבא

85 שירים וסיפורים מאכלסים את הספר החדש של פרויקט "מוסיקה אורגנית" - נעמי שמר וחיים נחמן ביאליק, שירי עם אפריקנים ואגדות אסקימוסיות, כולם דרים בכפיפה אחת. שירים שכולם אוהבים כמו "פזמון ליקינטון" ותרגומים חדשים לשירים משפות רחוקות.

הספר מחולק לחמישה שערים: מבוקר ועד ליל בנוי על פי סדר היום; סתיו, חורף אביב וקיץ – מספרים על חילופי העונות; ולעת ערב סוגר את הספר בדומה לסיומו של היום. השפה גבוהה במתכוון בכדי להגמיש ולהרחיב את מנעד החשיבה של הילד. וכל השירים מלווים בתווים ואקורדים – כך שמי שרוצה יכול לנגן ולשיר עם ילדיו.

יותר מכל, הדפדוף בספר מזכיר את ספרי 100 שירים ראשונים שליוו אותנו כילדים, והפכו ברבות השנים לקלאסיקות ולפסקול של ילדותנו. גם הספר הזה מגיע עם דיסק, אפשר לשיר יחד או להאזין לצלילים אקוסטיים שמשלבים כלי נגינה שונים, מקצתם אקזוטיים – כך הופכים רבים מהשירים שאנו מכירים בביצועים מתכתיים או אלקטרוניים, למשהו ענוג יותר. במיוחד נעים להאזין לשירים בשפות אחרות, כמו שירי העם האפריקנים – המושרים בשפה זרה.

"שיר וסיפור לכל עת", מוסיקה אורגנית, איור: אפרת (אשקת) ברונשטיין

אהבה כניסוי

36 שאלות מפרידות בין הילדי לפול, והן גם מה שמחבר ביניהם. במסגרת ניסוי של האוניברסיטה השניים נפגשים תחת שמות בדויים – היא, תיכוניסטית יפה וקצת מפוזרת שלומדת פסיכולוגיה, והוא, בן 19 מובטל, עם קעקוע של דמעה בצד העין שהגיע בשביל תשלום זעום. הניסוי מבקש לבחון בכלים המדעיים של היום את ההיפותזה של ארתור הרון מהמאה הקודמת: האם ניתן באמצעות מניפולציה – שיתוף במידע אישי פנים מול פנים – לייצר קשר רומנטי.

שני ההפכים שנפגשים בסיטואציה מדעית כביכול, ממשיכים את הקשר שלהם גם מחוץ לכותלי האוניברסיטה בניסיון לענות על כל אותן 36 שאלות אישיות וחודרניות. ספרה של ויקי גרנט, סופרת קנדית עטורת פרסים, תורגם לעברית רק שנה לאחר שפורסם במולדתה. זהו ספר רומנטי לנוער שעוסק בשאלות של זהות בגיל העשרה - מזהות מינית לדינמיקה משפחתית והבדלים של גזע ומגדר. התרגום של שרון פרמינגר מתקשר וקולח ברובו, ומצליח לעמוד בקצב שדורש רומן שיותר ממחציתו מורכב משיחות במדיות שונות. תפור על אוהבי ג'וג'ו מויס.

"36 שאלות שבזכותן הכרתי אותך", ויקי גרנט, מאנגלית: שרון פרמינגר, ידיעות ספרים

תמונה שווה אלף מילים

לפני כ-30 שנה נולדה בתו של סופר הילדים והמאייר קלוד פונטי, והוא אייר עבורה ספר תמונות. עכשיו הספר שהפך מאז לקלאסיקה וזכה בעשרות פרסים, מקבל גם גרסה עברית בהוצאת בבל שלא מרבה להוציא ספרי ילדים - אך כאן מדובר בספר שקרוב לליבם של המו"לים. אין בו מילה אחת, פרט להקדשה בסיומו, אבל יש בו עשרות סיפורים. צי של אפרוחים, חתול שובב, חפצים ביתיים ויצורים דמיוניים ובהמשך כאוס כמעט פסיכדלי שמצית את הדמיון.

מתוך הספר "האלבום של אדל"

ספרו של פונטי מבקש מההורה לספר סיפור דמיוני ומאפשר בכל פעם להמציא אחד אחר. הוא מבקש לשאול שאלות ומאפשר ללמד דרכן מה מקומו של כל חפץ, הכללות והבדלות – למעשה יש כאן אינסוף אפשרויות. במידה מסוימת זוהי גם הבעייתיות שלו, בהיעדר סיפור סדור (בין שבמילים או באיור), הילדים אינם יכולים לחזור לסיפור מוכר, או להבין את הסיפור שסופר דרך התמונות. אבל מצד שני פונטי מלכתחילה כיוון את הספר לגיל צעיר (שנה עד שנתיים) שבו למילים עוד אין ממש משמעות או שהן רק מתחילות לקבל אחת כזו. חשבו על זה כמו ספר תמונות משודרג שיש בו גם תנועה ויכולת לספר סיפור אחר בכל פעם – זו גם הזדמנות עבור הורים להיכנס לרגע לדמיונם של הילדים ולתת להם לספר סיפור בעצמם.

"האלבום של אדל", קלוד פונטי, הוצאת בבל