"אחרי הלידה השקטה היו לי חברות שנעלמו"
זוגות שעברו לידה שקטה מספרים על תחושת אבל וקושי להמשיך הלאה. לרגל חודש המודעות, אמהות ואבות משתפים ברגעים הקשים - "הסביבה רוצה לעזור אבל אף אחד לא יודע מה לומר. מנסים לגמד קצת את החוויה. אומרים 'לא נורא', אבל שום דבר לא מצליח למלא את החלל שנוצר"
"חזרתי הביתה ולא ידעתי איך לספר לבן שלי", מספרת רוית נאמן-פלפלי שעברה לידה שקטה. "השאלה הראשונה שהוא שאל אותי הייתה 'איפה התינוקות שהיו לך בבטן?', כי הוא ראה אותי בלי בטן, ואני הפסקתי לנשום באותו הרגע, אבל מהר מאוד הבנתי שאין ברירה ואני לא יכולה ליפול. כשהילד היה לידי הייתי בנאדם אחר, וברגע שהוא היה הולך לגן - התפרקתי".
אוקטובר הוא חודש המודעות ללידה שקטה ואובדן תינוקות רכים. מדי שנה ישנם בישראל 700 מקרים של אובדן היריון. שש לידות מתוך 100 הן לידות שקטות של תינוקות ללא רוח חיים, לידות שבהן לא נשמע קול בכי של התינוק.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
נאמן-פלפלי, אם יחידנית לילד בן ארבע, החליטה לפני שנתיים שהיא רוצה ילד נוסף. "התחלתי טיפולים, נקלטתי בפעם הראשונה ואחרי בדיקת דופק גילו שיש לי תאומות", היא מספרת. "בסקירת מערכות בשבוע 17 עלה חשד לתסמונת שנקראת TTTS, שמשמעותה מעבר דם בין עוברים זהים. הרופא חשד שזו התסמונת והפנה אותי מיידית לבית חולים. יום למחרת קבעו לי תור דחוף אצל פרופסור שאישר שאכן מדובר בתסמונות הזו, ותוך יומיים הייתי בניתוח, שבמהלכו צרבו כלי דם שמחברים בין העוברים כדי שלא יוכלו להעביר את הדם זה לזה.
"כשדיברו איתי לפני הניתוח הסבירו שיש 10% סיכון של ירידת מים מוקדמת, ולצערי נפלתי בסטטיסטיקה הזו. בשבוע 23 התחילה ירידת מים, אושפזתי בבית חולים ואחרי עשרה ימים התחילה לידה. זה קרה בצורה טבעית. כאבה לי הבטן, לא הבנתי שאלו צירים. קמתי לשירותים עם סחרחורת, קראתי לאחות שתעזור לי ותוך שניות התחילה לידה".
נאמן-פלפלי אומרת שאנשים שרוצים לבוא לנחם לפעמים אומרים משפטים מכאיבים מאוד כמו "יש לך כבר ילד בבית", "את עוד צעירה, יהיו לך עוד ילדים", "אל תדאגי, זה יבוא" או "כנראה שהן לא היו צריכות להיוולד", וממליצה להימנע ממשפטים כאלה.
מה בכל זאת אפשר לומר בסיטואציה קשה כזו? מה עזר לך?
"תגידו 'אני כאן בשבילך. כשתרגישי צורך לדבר - אני כאן'. יש לי חברות שהיו איתי באותה תקופה בהיריון ופשוט נעלמו. מצד שני הייתה חברה שגם הייתה בהיריון עם תאומות וליוותה אותי כל התקופה, וידעתי שבשביל להמשיך הלאה אני צריכה לבוא לבקר אותה אחרי הלידה. הגעתי אליה חודש אחרי הלידה ולא הפסקתי לבכות, אבל היה לי ברור שזה חלק מההתמודדות שלי.
"גיליתי באותה תקופה שיש הרבה נשים שעברו לידה שקטה, ולא הבנתי למה הן לא מדברות על זה. למה? לא עשיתן שום דבר רע. מאוד עזר לי לדבר על מה שקרה עם כולם. אולי זה קשור לעובדה שאני בלי בן זוג.
"זה תהליך של אבל, וחשוב לתת לו מקום. הייתי רוצה לשבת שבעה על התאומות, הן ילדות שלי לכל דבר. כשיצאתי מבית החולים שאלו אותי אם אני רוצה לטפל בתהליך הקבורה. הייתי כל כך בהיסטריה שאמרתי דברים בלי לחשוב יותר מדי. ביקשתי שבית החולים יטפל בקבורה.
"ביום של השחרור נתנו לי טלפון של הבחור שמטפל בקבורת עוברים ואמרו לי, 'ברגע שאת מרגישה צורך או רצון לדעת משהו, תתקשרי אליו והוא יענה לך'. במשך שבועיים כל יום התקשרתי וניתקתי. אחרי שבועיים דיברתי איתו ושאלתי אותו את כל השאלות על הקבורה שלהן. אחרי חודש הגעתי לבית העלמין, וברגע שראיתי את הקבר עם שם המשפחה שלי, זו הייתה סגירת מעגל עבורי, וירדה ממני אבן כשידעתי שאני יכולה לבוא לשם מתי שאני ארצה. אני מגיעה לשם בכל פעם שיש אזכרות במשפחה. עוד לא אזרתי אומץ ללכת לשם במיוחד, כי אני חוששת מבתי קברות".
נאמן-פלפלי ממליצה לזוגות שעברו לידה שקטה לבכות ולשחרר כמה שיותר. בנוסף היא מציינת שעם כל הקושי, הזמן עושה את שלו, לכן כדאי לשמור על אופטימיות.
קמפיין חברתי חדש להעלאת המודעות ללידות שקטות:
אף אחד לא יודע מה לומר
יאיר גבע, אב לתינוק בן שבעה שבועות, מספר שאין דקה שהוא לא זוכר מאותם ימים שבהם אשתו נאלצה לעבור לידה שקטה, לפני שנה וחצי. "היא היתה בהיריון בסיכון בגלל קרישיות יתר. עשינו את כל הבדיקות, והיא הגיעה לבדיקת מעקב שגרתית בשבוע 26. הבדיקה הייתה בסדר, ובערב היא פחות הרגישה את העובר אבל לא ייחסנו לזה חשיבות מיוחדת. בבוקר היא הרגישה תנועות קטנות ולכן חשבה שהכל בסדר. אחר הצהריים חזרה מהלימודים ואמרה לי ששוב היא לא מרגישה את העובר. הלכנו לבדיקה נוספת, ושם הודיעו לנו שאין דופק. זה היה הרגע הכי נורא בחיים שלי".
איך הגבת?
"נכנסתי להלם, לא ציפיתי לדבר כזה. אין שום דבר שמכין אותך לרגע הזה. אתה רואה את האדם שאתה הכי אוהב בעולם בנקודת השיא של הסבל שלו, ואין שום דבר שאפשר לעשות. זה רגע מאוד קשה".
בני הזוג חזרו הביתה לארגן תיק, נסעו לבית החולים, ושם התקבלה ההחלטה לעשות לידה רגילה. "היינו במשך ארבעה ימים בבית החולים, כשהעובר המת בגופה של אשתי. גיהינום. הייתי נוכח בלידה ואלו רגעים נוראים, כשהילד נולד ויש שתיקה. אחר כך המראות האלו לא הניחו לי לרגע".
גבע מספר שהסביבה מאוד רוצה לעזור, אבל אף אחד לא יודע מה לומר. "מנסים לגמד קצת את החוויה, לא מתוך כוונה רעה. אומרים 'לא נורא', אבל שום דבר לא מצליח למלא את החלל שנוצר", הוא אומר. בנוסף, הממסד עדיין לא יודע לטפל במקרים האלו. אומנם מצמידים עובדת סוציאלית בבית חולים, אבל ברגע שיוצאים הביתה צריכים להסתדר לבד. נותנים מענק לידה ומצפים שנסתדר. אנחנו הלכנו באופן פרטי לטיפול זוגי במשך שלושה חודשים כדי להתמודד עם האובדן. ההרגשה היא כמו הלם קרב. גם כיום, כשיש לנו ילד שמח שעושה בלגן בלילות, החוויה הזו לא עוזבת אותנו, ואין יום שאנחנו לא חושבים עליה".
איך הסביבה התייחסה לאבל שלך באופן אישי?
"בני הזוג הופכים להיות מאוד משימתיים. בכאב שלי בכלל לא הכירו. מבחינת הסביבה זו אמא שאיבדה את העובר שלה. המסר הוא שגברים לא בוכים ולא כואבים, ובני זוג הם סלע איתן, וזה פשוט לא נכון. אנשים לא ממש מבינים את הסיטואציה, אבל מבחינת הסביבה והנורמה גברים הם לא חלק מהחוויה הזו. גם כל קבוצות התמיכה הן רק לנשים. הכאב של הצד הגברי לא מקבל שום ביטוי".
קראו עוד:
ההיריון החרדתי שלי אחרי לידה שקטה
ח"כ עליזה לביא פועלת בנושא בארבע השנים האחרונות, ולפני כשנתיים חוקקה את חוק הלידות השקטות, שהשווה את תנאיה של יולדת בלידה שקטה ליולדת בלידה רגילה כבר מהשבוע ה-22. "קרוב לשנתיים שנוהל מקיף, שנועד לסייע ולהקל על מי שחוו לידה שקטה, תקוע במשרד הבריאות ולא מיושם", היא אומרת. "החוק שתיקנתי (2016) העניק לנשים את הזכויות הסוציאליות המגיעות להן, אך כל מעטפת התמיכה מרגע אובדן ההיריון ועד לשחרור לקהילה לא מוסדרת עד היום בגלל סחבת ואטימות ממסדית".
תקופה חשוכה
שרית שמיר-אומידי, נשואה ואם לשני ילדים שהגיעו אחרי הפלות ולידה שקטה לפני שש שנים, מספרת שחוותה פחד נוראי מהמחשבה שלא תצליח להיות אמא. "התחילה לי ירידת מים בשבוע 21. הלכתי לבית חולים ואמרו לי שאני מדמיינת ושהכל בסדר", היא אומרת. "למחרת הייתה לי סקירת מערכות. גם שם אמרתי שאני מרגישה ירידת מים אבל לא ראו כלום, רק ציינו שיש לעובר שפה שסועה. למחרת היה לי תור לבדיקה שגרתית אצל רופא נשים, ושם הוא אמר לי לנסוע דחוף לבית חולים.
"ברגע שהוא אמר לי את זה, שאלתי אותו אם אני הולכת ללידה שקטה והוא אמר, 'לצערי כן'. הבנתי ישר כי ירידת מים בשלב כל כך מוקדם היא בעייתית. הגעתי לבית חולים ונכנסתי לחדר לידה יחד עם שתי חברות שליוו אותי ועברו גם לידה שקטה בעבר.
"שכבתי בחדר לידה ושמעתי תינוקות בוכים בחדרים לידי. זה כאב בלתי נסבל, כי זו לידה לכל דבר. הרגשתי גם בושה ולא ידעתי איך אספר לאנשים, ובעיקר תחושת החמצה ותסכול".
שמיר-אומידי אומרת שזו הייתה תקופה חשוכה מאוד. "הייתי מאוד עצובה, בודדה וכאובה. התכנסתי בתוך עצמי ולא רציתי לדבר על שום דבר במשך חצי שנה. אמרו לי משפטים מעצבנים כמו 'יש דברים יותר גרועים', 'מזל שזה קרה עכשיו ולא מאוחר יותר', וישנם אלו שמתנתקים כי הם לא יודעים מה לעשות".
לנשים שעברו לידה שקטה היא מציעה לא לאבד את התקווה, לבדוק מהי הסיבה הרפואית לכך ולמצוא את הרופא המתאים שיעזור להן. בנוסף, היא מדגישה שחשוב לא להיות לבד, לשתף כמה שיותר, למצוא קבוצות תמיכה ולא להתבייש. "תבינו שמה שקרה הוא לא באשמתכן. תמצאו מישהי שעברה את זה ושיכולה להבין את ההרגשה כדי לתמוך בכן, ותמצאו משהו שעושה לכן טוב. לי הכתיבה עזרה באותה תקופה".
הכאב לא מרפה
ד', נשואה ואם לשלושה ילדים, עברה לידה שקטה לפני תשע שנים. "לא הבנתי למה תמיד המבוגרות מאחלות 'שתצאי בידיים מלאות', מבחינתי לא היתה אופציה כזאת שהולכים ללדת וחוזרים בלי תינוק", היא מספרת. "היו לי שתי בנות ובעל שכה השתוקק לבן. במהלך השבוע ה-40, בעבודה, חלף לי זרם חשמל בפנים ולא הבנתי מה קרה. בערב דיברתי עם המוקד ואמרו לי שכנראה התייבשתי. למחרת הלכתי לרופא נשים תורן במרפאה והוא לא היה. כעבור יומיים כבר לא הרגשתי תזוזות.
"כשהגעתי לבית חולים הודיעו לי לאחר וידוא של שני רופאים שאין דופק. בשורה קשה ביותר. לאחר מכן החל מסע המתנה של שלושה ימים. צוות הרופאים לא רצה לזרז את הלידה כי דגלו בלידה טבעית. כשהיינו בחדר לידה, שמענו מסביב את קולות הצהלה והשמחה על כל לידה. בעלי סבל מאוד. יהונתן נולד עם קשר בחבל הטבור, שהיה כרוך סביב צווארו. לידה לכל דבר. ראינו אותו למספר דקות וזהו, הוא נלקח מאיתנו ולא היינו חלק מתהליך הקבורה".
איך התמודדתם בהמשך?
"היום שאחרי הכי קשה, כי הסביבה המוכרת מברכת אותך בברכת מזל טוב ובעצם אין כלום. שבר גדול. תוך חודש ימים חזרתי לעבודה, כי אז לפחות המוח עסוק בדברים אחרים והכל נדמה כלא היה, אך בפנים הילד נמצא. בראש, במחשבה ובדמעות. היה לי ברור שכדי להבריא את כל המשפחה עליי להיכנס להיריון נוסף.
"למרות הקושי הדחקתי חרדות, ובאמת כעבור שנה נולד הבן המיוחל. באותה שנה נאחזתי בחשיבה שהילד שנפטר הוא צדיק, ובאמת אין לו מקום בעולם הזה. במקביל היו שיחות עם פסיכולוגית, שתמכה בנו והובילה להקלה לבעלי ולי.
"מי שחווה זאת לא מרפה מזה אף פעם. הכאב הוא פנימי, כי גם הילד החדש בעצם בא מתוך הצער, ולא היה אמור להיות בכלל. השאלה הכי קשה שאני מתמודדת איתה עד היום היא כמה ילדים יש לי . בלב יש לי ארבעה, אבל במציאות ולפי משרד הפנים רק שלושה".
לפנייה לכתב/ת 
