ביקורת סרט - "הגננת": שלנו יותר טוב
העיבוד האמריקני של "הגננת" לא משתווה למקור המצוין של נדב לפיד, אבל גם בלי ההשוואה הזאת מדובר בסרט בינוני, דידקטי ולא אמין. במרכזו גננת מתוסכלת ומשוררת בינונית שמממשת את עצמה באמצעות ילד בן חמש
נדיר למצוא סרט ישראלי הזוכה לעיבוד זר. בעבר היה זה "החוב", מותחן השואה של אסף ברנשטיין מ-2007, שהפך לסרט אמריקאי חלש (2010) בכיכובה של הלן מירן, ולאחרונה זהו "ביקור התזמורת" של ערן קולירין שבגרסתו הבימתית קוצר שבחים והצלחה בברודווי. וכן – אף מתוכננת גרסה קולנועית אמריקאית של "האופה מברלין", נציגנו לאוסקר.
עתה מופיע "הגננת" (The kindergarten Teacher), המבוסס על סרטו בשם זה של נדב לפיד מ-2014. למרבה הצער - התחכום, המורכבות, היופי והפיוט הנפלא שהיו ביצירה המקורית, שהיא אחד הסרטים הישראליים הטובים של העשור הנוכחי, נעלמו מהעיבוד הזר – שבעיקר שומר על קווי המתאר העלילתיים, תוך שהוא הופך את מה שהיה מרומז ומעודן לעיסה דידקטית מעצבנת.
סרטו של לפיד נדרש לדמותו של ילד בכיתת גן שמתגלה כמשורר מחונן על מנת לעצב דימוי עצוב ויפהפה של אמן – רגיש, פגיע, תמים, מנוצל, כמו הילד שבסיפור. הסרט (שבו עשה לפיד שימוש בשירים שהוא עצמו כתב בילדותו), היווה, בה בעת, הרהור נרקיסיסטי-רפלקסיבי על האמן האותנטי ויצירתו, ותיאור של מערכת יחסים הנעה על גבול הפרוורטי בין הזאטוט הפלאי והגננת שלו, מסוככת ומסוכנת כאחת.
לעוד ביקורות קולנוע
"הגננת" מביא את סיפורה של אשת המקצוע שבכותרת (מגי ג'ילנהול), שיום אחד מגלה את אחד הילדים בכיתתה (פרקר סבאק) מדקלם כאילו לעצמו שורות פואטיות. היא נדהמת כאשר מתברר לה שאלה שירים שהוא עצמו חיבר (בסרט הם מבוססים על שיריו של לפיד הילד שהופיעו במקור הישראלי). המטפלת של הילד ואביו לא ממש מעודדים את כישרונו – למעשה, הם בקושי שמים לב לכך – והגננת מחליטה לקחת את הילד תחת חסותה, לתעד את שיריו, להתקרב אליו, ובשלב כלשהו אף להציג אותו בערב שירה.
אך הקרבה הזאת, שכבר מתחילתה נושאת גוון מטריד (היא מעירה אותו משנת הצהריים בגן כדי לשוחח איתו ביחידות, ואף מכניסה את מספר הטלפון שלה לנייד שלו ומתקשרת אליו), הולכת ונעשית בעייתית. לא רק משום חציית הגבולות הברורה, אלא גם משום שהגננת מקריאה את שיריו בקורס כתיבה יוצרת שהיא משתתפת בו – כאילו היו שלה. לפתע, היא זוכה להערכתם הרבה של חבריה לשיעור ומדריך הקבוצה (גאל גרסיה ברנאל). אם לא די בזה, בחלקו האחרון של הסרט מקבל הקשר בין הגננת ובן חסותה תפנית מאיימת באמת.
אף ש"הגננת" אינו סרט טוב, לא יהיה זה נכון לבחון אותו ביחס לסרטו של לפיד. כמו כל עיבוד, גם סרט זה ראוי לדיון בזכות מה שהוא. וכאן, כמה חבל, סרטה של שרה קולאנג'לו (שזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס האחרון) מספק מעט מאוד. זה מתחיל בדמותה של הגננת – אישה נשואה ואם לשני ילדים מנוכרים, שהיא רואה בהם כמי שאינם מממשים את הפוטנציאל הגלום בהם (הבן, למשל, מעדיף להתגייס לצבא מאשר ללכת לקולג').
את התסכול שהיא חשה, גם ביחס לעצמה, היא מבקשת למנוע מהכישרון הקטן-גדול הפורח בגנה. זהו, במילים אחרות, סרט על הורות "נכונה" מול "לא נכונה", על כישרון אותנטי ובעל משמעות מול מסחורו, על הטשטוש שבין דאגה וניצול, ועל אישה מתוסכלת כבת 40 המנסה לממש את עצמה באמצעות ילד בן חמש. בעוד בסרטו, עסק לפיד במידה רבה בו עצמו (דרך דמות הילד) – הגרסה האמריקנית שבוימה, כאמור, בידי אישה מתמקדת באופן שבו השגרה הבורגנית הנינוחה מועכת את שאיפותיה של הגיבורה.
זו הייתה יכולה להיות פרספקטיבה מעניינת, לו הדמות שמגלמת ג'ילנהול הייתה מורכבת באמת. בסופו של דבר, זוהי דמות שעושה דברים מאוד בעייתיים מבלי שנבין אם היא אכן מודעת לכך, ומדוע היא בוחרת במסלול תלול של התדרדרות. הניסיון להסביר זאת בתסכול שהיא חווה בביתה הוא לא יותר ממצע דידקטי ופשטני למעשים הנובעים מאובדן שליטה לא ברור. הקשר המקביל שנבנה בינה ובין מדריך השירה אינו זוכה כלל לפיתוח – מדוע להציע פוטנציאל רומנטי בין השניים אם הסרט לא עושה עמו דבר?
יתר-על-כן: ההתפעלות שמעוררת שירתו של הילד (גם כשהגננת מציגה אותה כשלה) אינה מניחה בשום שלב שאולי אין זו אמנות גדולה כלל ועיקר. הסרט פשוט בוחר שלא להתעסק עם השאלה הזו, ואנו מוצאים עצמנו תוהים האם לא צפוי להגיע הרגע שבו ההתלהבות הזו תפנה את מקומה להערכה יותר שקולה של יצירת הזאטוט. האומנם כל רצף אסוציאטיבי שיוצא מפיו ראוי להיחשב שירה? כך או כך, אין זה מסביר את מקור האובססיה של הגננת אליו.
וישנו עוד עניין, שההידרשות אליו עלולה להיראות קטנונית – ובכל זאת. בכל בתי המלון בהם שהיתי, בלתי אפשרי היה לנעול את דלת חדר האמבטיה מבחוץ – ולשם מה, בעצם? לא היה מקום להעלות נקודה זו, אלמלא תקפותה של סצינת השיא בסרט הייתה תלויה בה. מכל מקום, זוהי עוד דוגמה לאופן שבו הממד הריאליסטי שבו מתנהל "הגננת" בגרסתו האמריקנית (להבדיל מזה האלגורי, ואפילו המופשט לעיתים, שבו פעל סרטו של לפיד) פוגם בסבירותו של הסרט. אפשר להעריך את מגי ג'ילנהול על האתגר שנטלה על עצמה בבחירת התפקיד (בגרסה הישראלית הייתה זו שרית לארי המצוינת), אבל פה היא פשוט מנדנדת.
