לראות את הסרט "נורמנדי בעירום" - בעירום
לראשונה בישראל התקיימה הקרנה בעירום מלא של הסרט "נורמנדי בעירום" בסינמה סיטי גלילות. "שאלנו את עצמנו, למה רק ים? אפשר לעשות עוד דברים בעירום", הסביר אחד המארגנים. "אנחנו הרבה פחות שיפוטיים כלפי אנשים שלא לובשים כלום", אמר משתתף נוסף. ומה לגבי ההיגיינה האישית והמזגן המקפיא? גם לזה המארגנים דאגו
המקום הראשון שעולה לראש כשחושבים על נודיסטים הוא חוף ים. אם מרחיבים קצת את התודעה אפשר גם לדמיין שטח פתוח בטבע, עם היפים עירומים וחופשיים שחוגגים את החיים. מה שבטוח, זה שהמקום האחרון שתחשבו עליו הוא מתחם סינמה סיטי גלילות. אבל אתמול בערב (ה'), בזמן שמאות אנשים הגיעו לאזור כדי לראות סרט, באולם Cinemax, המוסתר יחסית מהציבור, התקבצו כ-80 אנשים בגילים שונים להקרנת "נורמנדי בעירום", כשהם, ובכן - עירומים לגמרי.
זו הייתה הפעם הראשונה שסרט הוקרן בעירום מלא בישראל, והיה צריך לראות את הדיסוננס הזה כדי להאמין. החל מהשעה שמונה בערב החלו לטפטף לאיזור המיועד לכך אנשים בכל גזרות הגוף האפשריות, ובמקום לקפוץ לשירותים לבדוק אם האודם במקום - הם מיהרו להוריד את הבגדים. למען הסר ספק, לא מדובר באירוע מיני בכלל, ואל תחשבו בכלל על אורגיות המוניות. מדובר באנשים רגילים לגמרי, ייתכן וחלקם אפילו עובדים לצדכם, שגילו את החדווה והחופש שבעירום המלא ומצאו אנשים שחולקים איתם את אותו החזון.
עמותת פשטות לעירום חברתי, שחורטת על דגלה את הזכות להסתובב בעירום באופן מאורגן, היא ממארגנות האירוע. הכול התחיל לפני שבע שנים, כשהצלם ספנסר טוניק הגיע ארצה וקיבץ 1,100 ישראלים לצילום קבוצתי בעירום בים המלח. מתוך קבוצה זו נוצר גרעין מצומצם של אנשים שהמשיכו להיפגש ולארגן אירועים בעירום מלא. עם השנים הגרעין גדל, עד שלפני שנתיים הם נרשמו כעמותה לכל דבר. אחד מהמארגנים הוא זיגי שחר (41), שעד לפני כחודש היה יו"ר העמותה. אי אפשר לפספס אותו, ואף שהוא רחוק מדימוי היופי המערבי - הוא אחד האנשים העירומים הראשונים שמסתובבים במתחם והוא דואג להרעיף חיוכים לכל עבר. המשפט "אתה הכי יפה כשנוח לך"? אז ככה, רק שנראה שלזיגי הכי נוח בעירום.
"המטרה של הארגון היא להפיץ את העירום החברתי", הוא אומר, "אנחנו גם רוצים לשבור את הדימוי של גוף יפה כפי שהוא מוצג בתרבות. זו מחאה מול תרבות היופי, כולנו יפים והעירום מדגיש את זה". בנוסף הוא מסביר שבכל האירועים ישנו דגש מיוחד על מרחב אישי ושיח נגד הטרדות מיניות. "אנחנו בודקים את האנשים שמגיעים, ואם יש מישהו ששמענו שהוא בעייתי, אנחנו מטפלים בעניין".
רוב האנשים שהגיעו לאירוע בוחרים להישאר בשם בדוי. חלקם חוששים למקום העבודה שלהם (מורה בתיכון למשל), חלקם לא נחשפים לבקשת בן או בת הזוג שלהם וחלקם פשוט לא מעוניינים לחשוף את עצמם. א', גבר בסביבות גיל ה-40 שעובד בתחום ההייטק, הוא אחד האנשים שהיה בסצנה הישראלית מתחילתה. "סביב האירועים של ספנסר טוניק היה ליין של מסיבות בים וזה מצא חן בעינינו, באיזשהו שלב שאלנו את עצמנו, למה רק ים? אפשר לעשות עוד דברים, ערבי סושי, ערבי קריאה וכו'. הייתי שמח אם היו יותר אירועים ציבוריים, שיהיו חופים מוכרים ושלא נצטרך להתחבא בלילה. עכשיו אנחנו מחפשים מסעדה שתסכים לארח אותנו", הוא אומר.
אנשים בעבודה יודעים שזה מה שאתה עושה בזמן הפנוי?
"חברים מהעבודה יודעים. יצא לי אפילו להביא אנשים שעובדים איתי, אבל כאלה שנבחנו בקפידה - אני מזהה למי זה מתאים, יש לי טביעת עין לזה".
למארגני פשטות חשוב שיהיה מספר שווה של גברים ונשים באירועים שלהם. בתחילת הדרך נרשמו למפגשים בעיקר גברים ומעט נשים, וכדי למנוע מצבים כאלה וליצור איזון בין המינים ישנה עדיפות לנרשמים בזוגות. בנוסף יש הגבלת גיל ואין כניסה מתחת לגיל 18.
טרם הכניסה לכל אירוע על המשתתפים להסכים לתנאים שמוצגים בפניהם. לא לצלם, לא להסתובב עם הנייד וכמובן - לשמור על סביבה בטוחה ונעימה עבור המשתתפים. במקרה הנוכחי, הם גם התבקשו להביא מגבת לסרט - גם בשביל ההגיינה האישית שלהם, אבל לא פחות חשוב מכך - עבור ההגיינה של הצופים שיבואו אחריהם. אגב, אפילו שמדובר בסרט בסינמה סיטי, הוראות ההגעה נמסרו באופן מוצפן, כזה שמזכיר הוראות הגעה למסיבות טבע סודיות או שלב במשחק של מצא את המטמון.
אחרי עשרים דקות ראשונות של הלם, המצב באולם מקבלי הפנים מתחיל להיראות טבעי. זו קהילה ורוב האנשים מכירים אחד את השני. כשהם נפגשים הם מתחבקים בדיוק כמו מכרים מהעבר שמתראים לעיתים רחוקות, רק בעירום. אבל אפילו שיש באירוע מגוון רחב של גילים, הממוצע הוא דווקא לכיוון הארבעים פלוס. "אני חושבת שאנשים בוגרים הרבה יותר שלמים עם עצמם. בכלל אני חושבת שבאירועים כאלה יש הרבה יותר שלמות וקבלה", מסבירה אורה, מטפלת בעיסוי רפואי, שגם בחרה להישאר בשם בדוי. היא הייתה בפסטיבל פשוט (פסטיבל נודיסטי בן שלושה ימים באשרם במדבר) והגיעה להקרנת הסרט עם בעלה. "בעבודה שלי אני רואה גוף כל הזמן וזה סבבה לי לגמרי. הרבה יותר יפה לראות אנשים עירומים".
חברתה שהגיעה עם בעלה הוסיפה: "אנחנו אנשים מאוד משוחררים, ליברלים וזורמים. אנחנו עושים מה שעושה לנו טוב, אנחנו לא פוגעים ולא מסכנים אף אחד".
ג', בן 42 מנהל בארגון ציבורי, מספר שהוא הגיע לאירועים של פשטות אחרי שהתגרש. "עוד לפני שהתגרשתי רציתי ללכת לאירוע של ספנסר טוניק ומי שהיום היא גרושתי, אסרה עליי. שבועיים אחרי שהתגרשתי הלכתי לאירוע הראשון שלי עם מכרה וישר התפשטתי. לדבריה הייתי הבתול שהוריד את הבגדים הכי מהר. כנראה שפשוט חיכיתי להוריד אותם. זו הייתה חוויה נהדרת, תחושה של שחרור, כיף ובעיקר חוסר שיפוטיות. תמיד היה לי חשש שמישהו יסתכל ויגיד משהו, אבל האמת היא שאף אחד לא מסתכל ואחרי חמש דקות של עירום גם את מפסיקה להסתכל.
אנחנו פחות שיפוטיים כלפי אנשים שלא לובשים כלום כי אנחנו לא יודעים עליהם כלום, לא מה הם עושים, לא כמה הם מרוויחים ולא מה המעמד שלהם - זה גורם לך להסתכל על אנשים בצורה הרבה יותר פתוחה".
לג' יש שתי בנות והוא לא מסתיר בפניהן את ה"תחביב" שלו, אבל זה לא מעניין אותן. "הייתי מביא אותן לאירוע כזה אבל הן מסרבות לשמוע על זה. גם כשאני רוצה לספר להן הן אומרות לי, 'אבא, אני לא רוצה לשמוע'", הוא מספר ומחייך.
החלום שלו הוא לעשות אירוע בעירום מלא בחדר בריחה, "יש את המתחם של אסקייפ-רום, אפשר להכניס לשם 100 אנשים. אבל את רוב החלומות כבר הגשמתי, למשל עשינו עירומוויזיון".
עירומוויזיון?
"הזמנו אנשים אלינו הביתה לראות את האירוויזיון בעירום, בערך 15 איש".
והיו גם כאלה שבאו בפעם הראשונה, שלושה צעירים שישבו בפינה עם המגבת לגופם. הם ראו פרסום של האירוע בפייסבוק והחליטו לבוא. שלא כמו ג', לקח להם זמן להוריד את הבגדים ולהשתחרר, אבל בסוף האירוע הם כבר התפשטו לגמרי ובאולם הקולנוע אפשר היה להבחין בהם מתרוצצים בעירום מלא בעודם מחפשים את הנקודה הכי טובה לראות בה את הסרט.
מלבד עמותת פשטות, מי ששותפים לאירוע הם גם מפיצי הסרט "נורמדי בעירום", חברת נחשון. הבחירה בסרט היא כמובן לא מקרית. עלילתו מתרחשת בכפר קטן בנורמנדי, ובו החקלאים סובלים ממשבר כלכלי. כשצלם נודע המתמחה בצילומי עירום קבוצתיים מגיע לעיירה, ראש העיר רואה בכך הזדמנות להציל את הכפר שלו ולהעלות לתודעת הציבור את מצב הכפר. לשם כך, כל התושבים צריכים להסכים לצילום המשותף.
רועי פריי, נציג ההפצה שנכח באירוע (צריך לציין שבלבוש מלא), סיפר כי אחד השותפים בחברה ראה פוסט של חברי העמותה ובו צוין כי הם מחפשים אירועי תרבות. "עשינו אחד ועוד אחד ואמרנו יאללה. הרי הסרט עוסק ברעיון הזה - שעירום הוא לא הזמנה למגע ושאפשר להשתמש בו בתור אמירה. היינו צריכים למצוא חלל מתאים והרבה בתי קולנוע אמרו לנו לא. ברמה האישית אני מחובר לנושא הזה ואני מאוד מבסוט שזה קרה בישראל השמרנית".
ומה לגבי העניין החשוב מכל, סוגיית המזגן בקולנוע? הרי אם יש מקום שנוהג להקפיא את נוכחיו הוא אולם הקולנוע. ובכן, גם פה מתברר שהמארגנים חשבו על הכול והם קיבלו שליטה מלאה על המזגן באולם.
