החיים המודרניים - והקשר שלהם להתאבדויות

התאבדות הינה אקט נוראי שבו האדם נואש. זוהי טרגדיה לו עצמו ולקרוביו. כחברה, אנחנו מנסים לנקות את המצפון על ידי כך שאנו שמתייחסים לסיבה כבעיה רפואית. נוח לנו לחשוב שמי שמתאבד הוא חולה, אבל במציאות, פחות מחצי מהמתאבדים סובלים מבעיה נפשית או גופנית.

כשלכולנו מאות ואלפי חברים בפייסבוק, בוואטסאפ ובאינסטגרם, היה צפוי שעם גל אפשרויות התקשורת ההמונית, נרגיש "עטופים" בחברים, ידידים ומכרים. במציאות, אפשר להרגיש בודדים מאוד.

בנוסף, ניתן לקבל אהדה בקבוצות המדיה השונות כמו גם לספוג אלימות, דחייה ופגיעות קיצוניות. אותו אדם המשתלח ברשת, לא היה מעז להתבטא באותו אופן פנים מול פנים.

רפרוף מהיר בטוקבקים יגלה לכם זאת. לכן, בעת שקשרים, לכאורה "חברתיים", שנוצרים ברשת מחליפים את האותנטיות של הקשרים המשפחתיים והחברתיים, הם מותירים אנשים ששוקעים ברשת ללא משמעות ואינטימיות. הרעב לקשר אנושי כ"כ גדול שברחבי העולם הוקמו מוסדות המעניקים שירותי חיבוק.

הקשרים ברשתות החברתיות, לא אמיתיים(צילום: shutterstock)

הקשרים החברתיים מתפוררים

הקשרים הבין אישיים הפכו לרופפים, נזילים וזמניים. הצעירים כיום רואים במוסד הנישואין קשר זמני שניתן להפר אותו בקלות. עבורם, השאלה העיקרית שנשאלת לפני שהם מחליטים אם להפסיק את הנישואין, היא שאלה כלכלית: האם יצליחו להסתדר כספית לבד.

לרוב, הקשרים שלהם עם משפחת המקור נשמרים אך באופן שטחי ופעמים רבות הם קונפליקטואלים, כך שקיים ניתוק עם התבגרותו של הנער מהוריו. גם בעבודה, שבעבר היוותה מקור איתן לתמיכה חברתית, חלו שינויים גדולים. היחסים הפכו מאישיים וקרובים ל"תן וקח".

משך הזמן שאדם עובד במקום אחד התקצר, כך שעליו לייצר קשרים חברתיים חדשים בכל עבודה מאפס. לא פלא שהוא יצור קשרים רופפים בלבד. בנוסף, קיימת מגמה שעל פיה מספר מקומות העבודה המסורתיים מצטמצם. על כל אלה הוסיפו את האחוז העולה של האנשים העובדים מהבית ועבורם הבדידות היא מובנת מאליה.

בחיים האישיים, קבוצת החברים שנוצרה בילדות ובצבא מתפוררת. הקשרים החברתיים החדשים שנוצרים בשנות ה-20 וה-30 לחיים, שטחיים, לא מחייבים, לא מבוססים על אינטימיות ולכן אינם מאפשרים שיתוף בקשיים וקבלת התמיכה הנחוצה. לא פלא שבתנאים אלה חלק מהאנשים חשים בדידות.

אנחנו לומדים יותר ויותר על ההתאבדות אבל עדיין רב הנסתר על הגלוי. מה שכן, אנחנו מכירים גורמי סיכון ויודעים להפחית אותם. חלק מגורמי הסיכון להתאבדות הם בדידות, חוסר תמיכה חברתית ושירותי בריאות נפש לא מספקים. בעיות נפשיות ורפואיות הן חשובות כי 45% מהמתאבדים חולים, אך מכאן הוא ש-55% מהמתאבדים הם בריאים.

לרתום את הטכנולוגיות לטובת המשתמשים

כדי לערוך שינוי רציני שיפתור את בעיית הבדידות, עלינו לחנך את האוכלוסיה. כדאי להקנות ערכים חדשים שמותאמים למאה ה-21, כבר מילדות ודרך כל המוסדות לאורך החיים.

עידוד תעסוקה בשעות הפנאי וקיום קשרים חברתיים משמעותיים הם המטרה המרכזית שלנו. מטרות אלה, אמורות לעמוד בראש סדר העדיפויות. בבית הספר, הנושא אמור להיות חשוב יותר משיעורי הבית. בעבודה, על המנהל לתת משקל שווה לשעות הנוספות של העובד כמו גם לדאגה לכך שלעובד יהיה זמן איכות עם משפחתו.

האוניברסיטה צריכה לחייב את הסטודנטים שלה ללמוד ולדעת את המיומנויות החברתיות הנחוצות לשם שמירה על חברה בריאה.

Jean K. Twengr מאוניברסיטת סאן דייגו, חקר אוכלוסיה של 500 אלף איש בשנת 2017. הממצאים הראו שיש קשר בין התאבדויות צעירים וטלפון חכם. ממצא זה מחזק את הצורך לדרוש מענקי הטכנולוגיה להרתם למניעה של אובדנות.

יש לרתום את החברות הטכנולוגיות לטובת המשתמשים, כלומר, שהאלגוריתמים של גוגל ופייסבוק ידעו לזהות אנשים בסיכון, בדיוק כמו שהם מזהים את המשתמש לצורך קידום פרסומות.

עדיף לא להתעסק בטרגדיית ההתאבדות אלא בתקווה. כידוע, בעשור האחרון בישראל יש ירידה של 30% במספר ההתאבדויות, בניגוד לארה"ב ששם קיימת עלייה של 30%. אנו עוסקים בתקווה למנוע כל טרגדיה וטרגדיה של אדם שמאבד את כל עתידו והורס את חיי המשפחה שלו ע"י ההתאבדות.

אפשר לעשות זאת כשמישהו מביע מחשבות אובדניות אבל עדיף למנוע מצב זה מלכתחילה. כיוון שהסיבה המרכזית להתאבדות היא הבדידות, עלינו לגרום לכך שלאנשים תהיה תמיכה חברתית. ניתן ללמוד מיומנויות חברתיות וזה צריך להיות מקצוע חובה החל מגן הילדים ועד לאוניברסיטה.

הכותבת היא מנהלת מכון פסגות לטיפול והכשרה, תשתתף בכנס השנתי להתמודדות בדיכאון ומצבי חרדה ואובדנות