"דה פור": לקט של ריאליטי מוזיקלי
הריאליטי החדש "דה פור", הוא ניסיון להלביש את אותו ז'אנר לעוס ומאוס בתחפושת מרעננת. אבל עם פיינליסטים שכבר ראינו על המסך, שופטים שצפים על אוטומט וגימיקים כמו טבעות אור מהבהבות - אפילו השנינות של גלעד כהנא לא מצילה את התוכנית
אם הייתם תוכנית ריאליטי מז'אנר שכבר מיצה את עצמו מזמן, אבל עדיין הייתם נקראים למשימה לאכלס את הפריים טיים של לפחות חצי ממדורת השבט, למה הייתם מתחפשים? הטלוויזיה מתקשה לשחרר את תחרויות השירה ומקיזה דם בניסיונות להלביש אותן בנוצות חדשות כדי למכור אותן כמוצר מקורי ונועז. לרוב זה מסתכם בגימיק כזה או אחר – מסך עולה או יורד, שופטים שמרכיבים צוותים, שופטים שמעליבים אחד את השני, תגידו אתם.
מוקי: "הקהל מאס בריבים בין שופטי ריאליטי"
הפעם ב"דה פור" - עוד נציגה של הז'אנר שעלתה הערב ברשת - המתמודדים שמגיעים לאודישן לא סתם מתחרים על מקום בתחרות אלא על ההזדמנות להתחרות בדו קרב מול אחד מארבעת הפיינליסטים - או נכון יותר מי ששרירותית הוכרזו כפיינליסטים. שיר לוי, יהונתן אבידני, שרית אביטן ומיי פיינגולד - לפחות שלושה מהם כבר ביקרו בריאליטי מוזיקלי אחר, ולפעמים ביותר מאחד. שמות מוכרים פחות או יותר שמדשדשים בשולי התעשייה כבר לא מעט זמן, הם הברווזים במטווח שמולם בוחרים המתמודדים להתחרות ואנחנו אמורים לרצות שיצליחו? לרצות שיוחלפו? בואו נגיד שלא עצרתי את נשימתי בשום שלב.
עוד ביקורות טלוויזיה:
"המנצח": הסדרה שתגרום לכם לבכות מאושר
"בואו לאכול איתי": מנה נוספת בבקשה
פאנל השופטים הוא ניסיון נוסף להזרים דם חדש לז'אנר עייף, והפעם אלו מארינה מקסימיליאן שהגיעה על תקן מירי מסיקה לדלפונים, דקלה (אם מעולם לא שמעת על יוקלילי לפחות תחרישי. מאז שירי מיימון פינת אלינור ריגבי לא הותכתי לכורסה במבוכה כזאת), מוקי וגלעד כהנא, שהוא בבירור על תקן הרמי פורטיס של הגלגול הזה – יוצר איכותי ומוערך שאמור לשים את הפאן בפאנל. לזכותו יאמר שבמגבלות הפורמט הוא מביא איזו שפה חדשה לז'רגון האלגוריתמי של המוצר הזה. כל השאר צפים על אוטומט, כי אף אחד מהממזרים לא טרח באמת לשנות את הכללים.
מה גם שהעטיפות הנוצצות האלה בקושי מסוות את החשודים הרגילים והעייפים למדי – אותם קליפי-היכרות רגשניים עם מתמודדים שחושפים על עצמם דברים מדהימים החל מ'יש לי אספרגר' ועד 'פעם הייתי בלונדינית אבל צבעתי לאדום'. אותן רפליקות שיפוט משתפכות ופרגונים סינתטיים ואותו מתח מעושה בציפייה להחלטה. לעיתים מבליח פנימה איזה כישרון שבאמת נוגע במשהו, אבל לך תדוג אותו בים המניירות הלעוסות מתנת, שהופכות את "דה פור" לסוג של תוכנית לקט של כל תוכניות המציאות המוזיקליות שביקרו פה עד עכשיו.
ובזה לא נגמרות הצרות של "דה פור", זה ממשיך עם אסתר רדא שנראית ונשמעת כמו בחורה על הכיפאק ושהשתחלה בטבעיות מרשימה לתפקיד, אבל גם היא משום מה מתעקשת להיכנס לטייפקאסט המנחה שמפציר בשופטים לקבל את כולם. הרגע המותח – NOT! – שבו הצופים ממתינים למופע האורות של הטבעות שיחשוף את החלטת השופטים – שהרגע דיברו, למען השם. ובהתחשב בזה שמספיק שופט אחד שמתנגד כדי להחזיר את המתמודד אל אחורי הקלעים, גם תרנגולת עיוורת יכולה לדעת מראש מה תהיה התוצאה.
ולמה הקהל מחליט מי מנצח בדו קרב? האם זה דו קרב של מתאמות קהל? המנצח הוא מי שהצליח להביא יותר אנשים לקהל? מי שמם? ולא פחות חשוב – מתי כל זה יגמר? ברור, כשהמיזוג יצא לפועל. אבל מה אם לא? הרי משחק הכסאות הזה יכול להימשך לנצח. ולמה כל זה קורה עם סאונד כל כך מזעזע? אין לי תשובות כי אני רק בחורה, שעומדת מול הטלוויזיה שלה ומבקשת ממנה לבדר אותה, ושיהיה קצת פחות משעמם מהכדורגל, כמה קשה זה יכול להיות?
