לוסי אהריש: "אלה החיים שלי. בסדר להתווכח - ממש לא בסדר להתגזען"
"יש הרבה דברים על סדר היום שהם חשובים יותר מחיי הפרטיים", אמרה מגישת הטלוויזיה לוסי אהריש בתוכנית "שיחת היום", אותה חזרה להגיש אחרי חתונתה עם צחי הלוי. "מלבד מאות תגובות מפרגנות היו כאלו שהרימו את ראשו המכוער של השיח האלים והמסית, שלא לומר המיזוגני"
לאחר שחתונתה המפתיעה עם השחקן צחי הלוי עוררה סערה וגררה תגובות גזעניות - מגישת הטלוויזיה לוסי אהריש הגיבה לראשונה מול המצלמה.
המגישה, שחזרה להגיש היום (ב') את תוכנית "שיחת היום" ברשת, החלה את התוכנית ואמרה: "אני חוזרת היום לשבת על הכיסא הזה לפני הכול כעיתונאית ומגישה שמנסה לעשות את עבודתה נאמנה. יש דברים שהם הרבה יותר חשובים על סדר היום של המדינה הזאת מאשר חיי הפרטיים: 20 נשים נרצחו מתחילת השנה ואנחנו עדיין לא מזועזעים מספיק כדי לעצור את האלימות הנפשעת הזאת; זקנים על ערש דווי ששולחים אליהם חוקרים כדי לראות שהם יכולים לתפקד כדי לחסוך למדינה כמה פרוטות; ילדים חולים שמחכים שיאשרו להם תרופה מצילת חיים; נכים שלא מצליחים להתקיים מקצבת רעב; אנשים שיושבים בכלא על לא עוול בכפם; קהילה להט"בית שלא מקבלת זכויות בסיסיות; דרום בוער ששוב נשכח ונופל חלל למשחק הפוליטי; פתיחת מושב הכנסת שיושבים בו אנשים ששכחו שהם נמצאים בשליחות ציבורית והם עושים כל מה שביכולתם כדי להביא את המערכת לריקבון מוחלט. אלו הנושאים שאמורים להעסיק ולהדאיג ולהעסיק כל אחת ואחד מאיתנו ובטח לא מה שאמן ועיתונאית עשו בחייהם הפרטיים ביום רביעי".
אהריש הוסיפה את התייחסותה לחתונה. "ולא, אני לא נאיבית, אני יודעת, אני לא בן אדם פרטי. אבל בתור מי שלא יודעת לשתוק על ענייני היום הבוערים, יש לי מה להגיד על זה, ושם מבחינתי ייסגר הסיפור. החיים שלי הם החיים שלי ולא עניינו של אף אדם. נקודה. סימן קריאה. ובכל זאת, לא פעם עמדתי כאן ודיברתי על האלימות וההסתה הגואה בחברה שלנו. במהלך הימים האלה מלבד עשרות אלפי אם לא מאות אלפי הודעות תמיכה ופרגון היו גם כאלה שהרימו את ראשו המכוער של השיח האלים והמסית, שלא לומר המיזוגני, תחת מעטה של חופש הדיבור הדמוקרטי. הדבר הוא מאוד ברור, איש איש יחייה באמונתו ובהשקפת עולמו. אפשר ואף רצוי להתווכח ולנהל דיון על הכול, דיון מכבד, מנומק ואישי. לא חייבים להסכים, הכול בסדר".
אהריש תקפה את התגובות השליליות שקיבלה ואמרה כי "מה שממש לא בסדר זה לחשוב שמתוקף אותה אמונה פנימית יוקדת ישנה לגיטימציה לנבל את הפה, להסית, להתגזען ולכפות על אחרים את דעתך. אמרתי פעם באחד המונולוגים כאן - את החיים האלה אנחנו חיים פעם אחת. בידינו ההחלטה האם לפסוע במסדרון הזה בחושך או לקחת פנס ולהאיר אותו. לחשוב אם אנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו חיים אפלים או חיים מלאים באושר, קבלה והכלה של השונה מאיתנו.
אז תרשו לי מבין כל הההודעות הטובות שקיבלתי בימים האחרונים - לציין את הידיעה שריגשה אותנו יותר מכל - מנהל בית ספר שהחליט לפתוח את יום הלימודים שאחרי החתונה בשיח פתוח עם תלמידי התיכון על גזענות, אלימות, לאומנות ועל תפקידם של נבחרי הציבור - האם ללבות את השנאה, או להיות גשר בין העם היושב היום בישראל. והתלמידים החליטו לתלות בריש גלי על קירות בית הספר את ערכיהם, 'מזל טוב ללא הבדל דת גזע ומין'. עכשיו תגידו לי אתם, למי להתייחס ולתת את הבמה, למנהיגי האתמול או למנהיגי המחר?".
