"להפוך אדם לרוצח": מענגת, בעיקר אם אתם סטודנטים למשפטים
אחרי שהעונה הראשונה יצרה סנסציה ופתחה מחדש משפט רצח, מגיעה העונה השנייה של Making a Murderer. אך אם העונה הקודמת ערבבה שחיתות, דם וגורל אכזר של אנשים, הפעם הסיפור הוא ברובו על אסטרטגיה משפטית. עדיין מעניין, אבל פחות עסיסי
עלייתה לשידור של "Making a Murderer", סדרת הדוקו-פשע המהוללת של רשת "נטפליקס", בדצמבר 2015, לא יכלה לבוא בזמן טוב יותר. כשהיא נישאת על גלי ההצלחה של "הג'ינקס", אולי הסדרה שהפכה את הז'אנר לפופולרי בקרב קהל רחב יותר מהמשוגעים לדבר שצורכים אותו כבר שנים, הפכה "להפוך אדם לרוצח" לצפיית חובה. זו הייתה תרומתה המשמעותית הראשונית של נטפליקס לתחום, והיא הקפידה לעלות מאז עוד לא מעט סדרות מצוינות בתחומה, בהן "The Keepers", "בדם קר" ו-"Evil Genius".
העובדה ש"הג'ינקס" לא רק העלתה את המודעות לסיפור אחריו עקבה, אלא גם הצליחה להביא להעמדתו לדין של רוברט דרסט, האדם העומד במרכזה, הפכה את הז'אנר לאהוד במיוחד, בימים בהם האמון במערכת המשפט בעולם הולך ופוחת והמידע שנמסר ברשתות התקשורת נבחן שוב ושוב. אבל בעוד הסיפור של דרסט הגיע לסופו בזכות הסדרה, וסגר מעגל שנפתח עשורים לפני כן, זה שתועד ב-"Making A Murderer" טרם עשה זאת (אם אתם יוצאים מנקודת ההנחה שמובילה את יוצרי הסדרה - שסטיבן אייברי ואחיינו ברנדן דאסי אינם אשמים ברצח). ועם זאת - הסדרה העלתה את המודעות לתיק, שזכה לזרקור תקשורתי עולמי רחב, בעוד שלפני כן נחשב לא יותר מפיסת חדשות מקומיות.
על כן היה זה אך מתבקש שעונה נוספת של סדרת הלהיט של נטפליקס תעלה לשידור. כלומר, 'מתבקש' בהנחה שאתם קברניטי נטפליקס, יוצרי הסדרה, משפחת המורשעים או חובבי סדרות פשע תיעודיות. וכך קרה בימים האחרונים עם הופעתם של עשרה פרקים נוספים, במה שמוגדר כעונה השנייה של "Making a Murderer". אך בהיעדר שינוי הכרעת דין או התפתחות משמעותית בפרשה (ולא מדובר כאן ממש בספוילר, בהנחה שרוב צופיה היו מתעדכנים לו היה שינוי בסיפור לו הקדישו כעשר שעות מחייהם) - לא ממש בטוח שעוד עשרה פרקים בני שעה הם עניין מוצדק, כחלק מעונה נוספת.
קצת רקע, למי שזקוק לרענון: אייברי הוא קורבן של מחוז משטרתי מסואב ומערכת משפטית שלא נותנת לזוטות כמו עובדות בתיק חקירת אונס לבלבל אותה, וכתוצאה מכך ריצה זמן מאסר של 18 שנים - עד שהאנס האמיתי במקרה נתפס. עם זיכויו ושחרורו מהכלא הוא מבקש פיצוי כספי, וחשוב מכך - הכרה בטעותה של המשטרה. זו, בתגובה, עושה את הבלתי ייאמן ומעמידה אותו שוב כחשוד המרכזי, הפעם בפרשת רצח מחרידה של הצלמת תרזה האלבך, בתזמון מושלם עם תחילת תשאולם של החוקרים והתובע שהרשיעו אותו בעבר על לא עוול בכפו. לתמונה נכנס גם ברנדן דאסי, אחיינו האיטי והלא לחלוטין מפותח שכלית כמו חבריו בני ה-16, שנמצא אשם על סמך עדות שהעניק - תוצאת מפגש בין שיטות סחיטת הודאה באשמה לא לחלוטין לגיטימיות מצד המשטרה, לבין מוח תמים מדי.
במרכז העונה השנייה עומדת דמותה של קטלין זלנר, עורכת דין מהסוג שלא הייתם רוצים להתעסק איתו, שמחליטה להיענות לתחנוני בני משפחת אייברי להביא למשפט חוזר ולבסוף לזיכוי. הבחירה בזלנר נראית הגיונית, נוכח העובדה שהיא מתמחה בהפיכתם של גזרי דין על כנם, והרקורד המרשים שלה כולל 17 ביטולי הכרעת דין – יותר מכל עורך דין אחר בארצות הברית. נשים בצד לרגע את העובדה שהאייברים ניסו במשך שנים לגייס אותה לשירותם ללא הצלחה, את ההחלטה שלה להיענות רק לאחר שידור הסדרה בפרופיל גבוה והצורך שלה לצייץ לקהל עוקביה אודות תהליך העבודה שלה בנושא (בין אם כטקטיקה חכמה לשמירת הבאזז סביב התיק לצורך יצירת לחץ תקשורתי ובין אם למטרות פרסום אישי). לפחות על פי המתועד בסדרה, ניכר שזלנר – יהיו מניעיה אשר יהיו – ביצעה קפיצת ראש אל תוך המים העמוקים של התיק המסובך המורכב הזה.
לא שהייתה לה ברירה. למעשה, המשימה העיקרית שבידיה היא למצוא כשלים בהתנהלות קודמיה בתפקיד, רשלנות (במקרה הטוב) או הטיית ראיות (במקרה הפחות טוב) של התביעה. זאת עוד הרבה בטרם תוכל להציע אשם אלטרנטיבי. "התיק הזה, יותר מכל מקרה של ייצוג משפטי לא מוצלח, הוא תיק של התנהלות לא הולמת, קיצונית ושערורייתית מצד התביעה", היא אומרת, ומוסיפה כי יהיה זה עבורה עונג לחשוף את פרצופם האמיתי של כל מי שבעיניה ובעיני יוצרי הסדרה, תפרו תיק לאדם שחפצו ברעתו.
אז גיבורה חדשה שמשוכנעת בחפותו של סטיבן אייברי יש, והיא עצמה מעידה כי לו עשה אייברי את המעשים המיוחסים לו היא תגלה זאת לפני כולם. עכשיו כל שנותר לעשות הוא לעקוב אחריה בעבודתה הסיזיפית והמשפטית. וזו הבעיה העיקרית של Makink a Murderer – עונה 2: היא פשוט לא מחדשת הרבה במונחי השתלשלות אירועים או דרמה. סטודנטים למשפטים ודאי ימצאו אותה מענגת ומעניינת וכמוהם עוד לא מעט אנשים, אבל אין בה די התרחשות כדי להכיל עוד עונה באורך מלא שתעמוד בסטנדרטים שהעמידה קודמתה.
כדי לגוון מעט את תוכן העונה החדשה, מדלגים יוצריה הפעם אל שלל תתי נושאים, או לפחות כאלה שלא נחקרו באופן מספק בסיבוב הקודם. בין היתר היא מתייחסת אל חבריה של תרזה האלבך. רבים מבני משפחתה של הנרצחת סירבו להתראיין לסדרה, וכשלוקחים בחשבון את עונתה הראשונה והאופן בו צידדה חד משמעתית במי שהורשע ברציחתה, קשה להאשים אותם. גם הם זקוקים לסגירת המעגל שמגיעה עם הרשעת הרוצח.
לצד זאת, גם משפטו של ברנדן דאסי זוכה כאן ליחס רב, וגם – באופן כמעט מתרברב - הצלחת העונה הראשונה וההד שיצרה. למעשה, הפרק הראשון בעונה החדשה מוקדש במידה רבה להיסטריה סביב התוצר התיעודי שיצרו, והפיכתם של עורכי הדין שייצגו את אייברי במשפט, ג'רי ביוטינג ודין סטרנג, לסופרסטארים בתחומם. מהסוג שיוצא לסיבובי הופעות, סליחה – הרצאות, העוסקים בסדרה בה הופיעו. מדובר כמעט באקט של אוננות טלוויזיונית, אם להודות באמת, שכמעט ולא מתייחס לביקורת כלפי הסדרה בעוון התעלמות מממצאים, היעדר נייטרליות ונטייה מובהקת להעניק לסיפור את הנרטיב שהם בחרו בו. נרטיב הרואה באייברי ואחיינו דמויות קפקאיות שמרצות זמן מאסר ממושך (ברנדון בן ה-26 יהיה זכאי לשחרור מוקדם רק כאשר יהיה בן 58, סטיבן בן ה-53 לא זכאי לערעור כלל).
מכל אלה עולה שמהודקת ועשויה היטב כפי שהיא, עונתה השנייה של MAM היא סיפור על אסטרטגיה משפטית. וזה הרבה פחות סקסי מזה שמספר על - קחו אוויר - אדם שהורשע באונס, ריצה שנים רבות, התגלה כחף מפשע – תבע את תחנת המשטרה במחוז בו הוא גר ואז נעצר שוב, ממש במקרה, והפעם על רצח אכזרי וברוטאלי.
בהיעדר התרחשות חדשה, כל שנותר לנו הוא אמצעי החיפוש אחר האמת של עורכת דין נחושה, בין אם באמצעות טביעות מוח של הנאשם (בדיקה שיש מי שרואה בה אמינה ומדויקת יותר מפוליגרף), בחינה מחדש של הממצאים הקיימים או איתור בעיות אתיות בטענות אנשי המחוז המשטרתי.
לא שמעקב אחר מלאכת התחקיר הפורנזית של עורכי דין הוא דבר משעמם. סדרה כמו "המדרגות" מ-2004, למשל, הסתמכה לא רק על היות המקרה שבמרכזה מטריד ותעלומתי – ובשל כך סנסציוני ומושך. רוב פרקיה התבססו על מלאכת הסניגוריה, שהצליחה לרתק לא רק חובבי משפט וחובבי דוקו-פשע נלהבים. וגם היא זכתה להמשך מעקב טלוויזיוני. אלא שהוא הסתכם בספיישל קצר ומיני סדרה. לא בעוד עונה באותו האורך של קודמתה, כמו במקרה זה. ואם מתמקדים בסיפור של ברנדן וההודאה באשמה שהושגה או לא, בשיטות די נבזיות מצד חוקריו - ברשת נטפליקס קיימת כבר הסדרה "The Confession Tapes". זו בוחנת מקרים של הודאת שווא והאופן בו חוקרי משטרה ניצלו את חולשת נחקריהם ועצם היותם בסיטואציה מרתיעה כל כך, כדי להשיג את שרצו מהם. גם כאן לא מדובר בחומר לסדרה ארוכה במיוחד, והיא אכן לא כזו.
הצורך להמשיך לעקוב אחר סיפורו של סטיבן אייברי מובן – הן במונחי סקרנות והן במונחי עניין של אנשי התוכן שמתעדים אותו. אבל מעניינת ככל שתהיה, עבודת סניגוריה לנצח תהיה אפרורית יותר מהמקרה אותו היא חוקרת. אם סיפורה של העונה הראשונה עירב שחיתות, דם, אקטים איומים וגורל אכזר של מספר אנשים, זה של העונה השנייה הוא ברובו חזרה על פרטים שצופיה כבר היו מודעים אליהם (והפגישה השנייה עם פרטי המקרה לא מרגשת או מסקרנת כמו זו הראשונה, מן הסתם) וחיפוש של ראיות וסתירות כמו מחטים בערימת שחת. או במקרה של סטיבן אייברי, מגרש מכוניות הרוסות. זה עדיין לא מספיק כדי להעמיד על הרגליים עונה שלמה. מה לעשות שאדום תמיד ימשוך את העין יותר מאפור.
