מה בעלי אומר על החבר שלי? הוא יודע וגם לו יש חברה
טבעת הנישואים לא מונעת מדני לחפש זוגיות חדשה, לנעמה יש בעל וחבר במקביל, ונופר לא מבינה למה אמא חייבת לאהוב רק את אבא: הפוליאמוריה, "ריבוי אהבה" ביוונית, הופכת בשנים האחרונות לתנועה חברתית שמשנה את כל מה שהורגלנו לחשוב על חתונה, מין ואהבה. האם המונוגמיה מאבדת את מקומה כאפשרות הבלעדית לזוגיות? חלק ראשון
"אשתי נשארה בבית", אומר דני (שם בדוי), ומסובב את טבעת הנישואים על אצבעו. "היא יודעת שאני פה, והיא יודעת בדיוק למה באתי. יכול להיות שאכיר כאן איזו גברת נחמדה, נחליף פרטים ויתפתח בינינו קשר. זה יכול להיות קשר ידידותי, יכול להיות שנהפוך ליזיזים, ואולי אפילו אמצא זוגיות".
אנחנו יושבים ב"פולי", בר בשדרות רוטשילד בתל־אביב. אדם מהיישוב, לו היה נכנס לכאן ביום שני שעבר, לא היה מבחין שהוא משתתף באירוע שמערער על הסדר החברתי הקיים. דבר באווירה הנינוחה לא העיד על כך שמדובר במפגש של חסידי פוליאמוריה (מיוונית: ריבוי אהבה), קבוצה הולכת וגדלה של ישראלים שהחליטו שהמונוגמיה היא ממש לא בשבילם.
כמאה אנשים בני 30־60 מתייצבים אחת לחודש במפגשים שמתקיימים פה בארבע השנים האחרונות, תחת השם הקליט "פולי בפולי". זהו מרחב שבו אפשר לדבר בחופשיות על הרעיון של ריבוי אהבות, וגם להתחיל מערכות יחסים פתוחות, משוחררות מכבלים של זוגיות מונוגמית. אבל מי שציפה לפגוש כאן אוסף של דמויות צבעוניות, מוזרות או הזויות — יתאכזב. יותר מהכל, ה"פולי בפולי" נראה כמו ערב גיבוש של חברת היי־טק מאזור השרון.
דני, למשל, בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשניים, מעיד על עצמו שהוא "עובד בעבודה הכי משעממת בעולם". לפני חצי שנה, אחרי עשר שנות נישואין, אשתו והוא החליטו לפתוח את מערכת היחסים ביניהם ולאפשר אחד לשנייה להתאהב בעוד אנשים. "זו הייתה יוזמה שלה", הוא אומר באותה כנות נונשלנטית שמאפיינת את כל השיחה בינינו. "היום יש לה שני חברים קבועים שהיא נפגשת איתם מדי פעם. אני עדיין רק בתחילת הדרך".
הקשר עם אשתך השתפר בעקבות זאת?
"הוא מעולם לא היה רע, אבל הוא השתפר במובן הזה שיש בו יותר עניין. אנחנו מדברים על המפגשים שיש לנו עם אחרים, זה לא נעשה מאחורי הגב. אני אומנם מעדיף לא לשמוע מה היא עושה ברמה הפלסטית, אבל מעניין אותי עם מי היא נפגשת ומה היא מוצאת בו". דני אמנם עוד מגשש את דרכו בעולם הפוליאמוריה, אבל כבר די ברור לו שהוא מצא דרך חיים חדשה.
"בהתחלה זה היה קשה", הוא מודה. "היו חששות שאשתי תמצא מישהו יותר טוב ממני, הייתה קנאה. אבל אז התחלתי לחשוב מה אנחנו מרוויחים מזה. כל עוד היינו בתחילת הקשר או שעדיין לא היו לנו ילדים, זה לא כל כך התאים. אבל אחרי שעברנו את השלב הזה, למה לא לאפשר לעצמנו את החופש? למה להחזיק אחד את השנייה בתוך קשר, אם אנחנו יכולים ליהנות ביחד בדיוק כמו קודם, אבל כשלא מתחשק לנו, או שבא לנו משהו אחר, אז זה אפשרי?"
לחזור הביתה מדייט לוהט
דני לא לבד. יותר ויותר ישראלים מאתגרים בשנים האחרונות את גבולות הזוגיות המסורתית, ומחפשים לעצמם דרכי חיים חדשות, לאו דווקא מונוגמיות. לא מדובר רק במי שחזרו מאשרם בהודו אלא באנשים מהשורה כמו דני. שהתחתנו, הולידו ילדים ועובדים בעבודות הכי משעממות בעולם. באופן שיישמע לחלקכם מפתיע, הזוגות הללו אינם מערערים על יסודות המשפחה, הזוגיות או האהבה. הם פשוט לא מוכנים להסתפק במבנה המונוגמי הנוקשה ומבקשים לחצוב בו פרצות — מבלי למוטט את הבניין כולו.
בואו נודה בזה: לא כולנו נועדנו להיות מונוגמים. למעשה, רבים מאיתנו ממילא לא מונוגמים; המונוגמיה היא אולי האקסיומה המושרשת ביותר בתרבות המערבית באלפיים השנים האחרונות, אבל היא לא בדיוק מיושמת בשטח. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה שבחמש השנים האחרונות התגרשו בישראל מדי שנה כ־30 אלף איש, וכי הסיכוי של חתונה ישראלית להסתיים בגירושים עומד על כ־30%. גם אלו שאינם מתגרשים, אינם בהכרח מדגמנים מונוגמיה כהלכתה: על פי סקרים שונים, כ־60% מהזוגות הנשואים בוגדים בצורה כזו או אחרת, או לפחות מודים בכך.
גם במקרה הטוב ביותר, כמעט כולנו "מונוגמים סדרתיים". במהלך חיינו אנו מקיימים מערכות יחסים נאמנות ובלעדיות עם פרטנר אחד, אלא שמעת לעת הפרטנר הזה מתחלף. במציאות שבה בני נוער מאבדים את בתוליהם עוד לפני גיל 17 בממוצע, הימים שבהם הסתפקנו רק במי שהתחתנו איתו לכל החיים, הם היסטוריה רחוקה. נראה שגם הימים שבהם ישראלים לא העזו לערער בקול רם על המונוגמיה המסורתית מתקרבים לקיצם. רוב־רובה של הפעילות שחותרת תחת המונוגמיה הקלאסית עדיין מתקיימת בישראל מאחורי חומות, אלא שלאחרונה נפערים בחומות הללו סדקים רחבים. קבוצות פייסבוק על יחסים פתוחים, מפגשים דוגמת ה"פולי בפולי" ומועדוני חילופי זוגות צצים כפטריות אחרי הגשם וסוחפים אחריהם אלפים. נראה שהיום שבו הא־מונוגמיה בישראל תהיה מקובלת ממש כמו טבעונות או פילאטיס, הולך וקרב.
"אנחנו צפים על חלקיקי הקרחון האחרונים שנותרו בים המונוגמיה", מנסחת זאת הסופרת אורלי סיגל, שבעצמה התנסתה בצורות שונות של יחסים פתוחים. בשנה שעברה פירסמה את הספר "ניסויים פתוחים", שבמרכזו שני גיבורים שמחליטים לא להתכופף בפני חוקי הברזל של המונוגמיה, ואשר לדבריה, התפרץ לדלת פתוחה. "במשך כל השנים הייתי בטוחה שהרעיונות שלי רדיקליים מדי. היום אני מבינה שהחברה מוכנה לשיח הזה כבר מזמן", היא אומרת. "ישנם הרבה מאוד זוגות שלא מדברים על הבחירה שלהם במערכות יחסים א־מונוגמיות, מתוך חשש שזה לא יתקבל בצורה נעימה. אבל לנו כחברה אין יותר את הפריבילגיה להתעלם מהשינויים שמסביבנו".
בסדרת כתבות על קץ ההגמוניה של המונוגמיה, נבחן את השינויים הללו ממש. דרך הפרספקטיבה של פוליאמוריה, חילופי זוגות ("סווינגינג") ויחסים פתוחים, נצלול לתוך חייהם של זוגות שגרתיים, ונגלה כיצד יצאה המונוגמיה מהשגרה שלהם. יודגש, כי אין בכוונתנו לטעון שהמונוגמיה היא דבר שלילי, אלא שהיא פשוט לא מתאימה לכולם, ובעיקר — שהגיע הזמן לדבר על זה. אז איך זה "לבגוד ביחד", מה עושים כשהאישה חוזרת הביתה מדייט לוהט, וכיצד יחסים פתוחים יכולים להציל משפחה מקריסה? תחנה ראשונה, פוליאמוריה.
"בהתחלה היו בקושי 20 איש"
הרעיון הפוליאמורי פשוט במהפכנות שלו: אפשר, מותר ואפילו רצוי להתאהב, לשכב ולקיים מערכת יחסים זוגית עם יותר מפרטנר אחד במקביל. בגרסתה המזוקקת, הפוליאמוריה מעודדת הקמה של מערכות יחסים רבות־משתתפים, החל בנישואים קבוצתיים וכלה בקומונות שלמות החיות בצוותא. ואולם בצורתה הפופולרית יותר, פוליאמורים מקיימים מערכת יחסים ראשית עם בן זוג אחד, שעימו בדרך כלל הם מקימים משפחה, ובמקביל מנהלים גם מערכות יחסים משניות עם בני זוג נוספים.
עם קבוצות פייסבוק של אלפי חברים, שפע של סדנאות וקורסים ולא מעט מרצים ומטפלים, נדמה שהפוליאמוריה בישראל הפכה לתנועה חברתית של ממש. נכון, מרבית המרואיינים לכתבה מעדיפים לשמור עדיין על עילום שם, אבל התחושה היא שגם הגבול הזה עומד להיפרץ. "זו אותה דינמיקה שמאפיינת קבוצות שוליים", מנתח דני. "לפני עשרים שנה זה היה נורא ואיום להיות הומו, והיום זה בפריים־טיים. בעוד עשרים שנה זה יהיה המצב עם פוליאמוריה".
המפגשים ב"פולי" הם רק אחד הסממנים לצמיחתה של קהילת הפוליאמורים. לפני ארבע שנים, כשיואב (שם בדוי) ייסד את המפגשים הללו, הגיעו אליהם בקושי עשרים איש. "כשנכנסתי לכל העניין ב־2007, כמעט לא הייתה קהילה", הוא אומר. "היו כמה קבוצות פייסבוק קטנות ומפגשים שהתבססו בעיקר על הרצאות, מעגלי שיתוף וכו'".
יואב הרגיש שזה לא מתאים לו. הצעד הראשון, כמו כל דבר בחיים, היה לפתוח קבוצת פייסבוק שבה הוזמנו המשתתפים לדבר על הכל, לא רק על פוליאמוריה. היום כוללת הקבוצה יותר מ־4,000 חברים, "ועוד 3,000 שביקשו להצטרף, אבל פשוט אין לי כוח לאשר אותם", אומר יואב. בשלב הבא ייסד את המפגשים ב"פולי". "רציתי אינטראקציה, להכיר אנשים, להיפגש", הוא מסביר. "רציתי משהו נורמלי".
המפגשים של יואב הפכו למוסד. "היום יש פה קליקות ותיקות, ובכל אירוע יש גם אנשים שזו הפעם הראשונה שלהם, ואז אתה רואה בני זוג יושבים נבוכים בצד, מחובקים וחוששים", הוא אומר ומצביע על זוג צעיר שנצמד לאחד השולחנות בפינה.
באים לפה בשביל למצוא סקס?
"כשאתה יוצא לבר, אתה בא למצוא סקס? לפעמים כן, לפעמים כדי לפגוש חברים, ולפעמים כדי להכיר חברים חדשים. אותם חוקים פועלים פה. ההבדל הוא שפה ברור לך שאם אתה מתחיל קשר, הוא לא יהיה מונוגמי".
ואכן, האווירה ב"פולי" לא זימתית, אך בהחלט מזמינה. אנשים מחפשים עם העיניים, לא כולם הגיעו לכאן לשם מטרה אינטלקטואלית נעלה, כמוני. מי שנעה כאן בטבעיות היא נופר זוהר, שבתקופה האחרונה מארגנת את המפגשים הללו. היא בת 41, גדלה באופקים, גרושה זה שנה ("בלי קשר לפוליאמוריה") ועובדת כסמנכ"לית משאבי אנוש בתעשיית הפלסטיקה. תודו: לא בדיוק הטייפקאסט שהיה לכם בראש.
"מגיל 17 אני יודעת שאני מסוגלת להיות מאוהבת בכמה גברים בו־זמנית", היא מספרת. "בהתחלה זה היה נורא מוזר. גדלתי בעיר שבה יש אבא, אמא וילדים, ואף אחד לא מסתכל הצידה. אמא הרי אוהבת רק את אבא, ופתאום לי יש חבר ואני מתאהבת בעוד בחור?"
היא לא הפסיקה להתאהב באחרים גם אחרי שהתחתנה, וגם לא התביישה לומר זאת לבעלה או למשפחתה. "אני מחוץ לארון מאז ומתמיד", היא מספרת. "המשפחה שלי אפילו הכירה חלק מבני הזוג המשניים שלי. בפעם הראשונה אמא שלי אמרה לי 'מה בעלך אומר?' אמרתי לה ש'הוא יודע וגם לו יש חברה. אל תדאגי אמא, הכל בסדר'".
"פחדתי מסיבוכים וסכסוכים"
אף אחד מהפוליאמורים שעימם שוחחתי לא טוען שדרך החיים הזו מושלמת. על מנת לשמר את מערכות היחסים השונות, כדי לא לפרק את המשפחה, יש צורך בהתמודדות עם קנאה, עם חששות ועם משברים. בעיקר, יש צורך בתקשורת בריאה בין בני הזוג ובשרטוט גבולות ברורים. נעמה, בת 28 מצפון הארץ, הכירה את בן זוגה רועי (השמות בדויים) לפני ארבע שנים. "חודשיים אחרי החתונה החלטנו לנסות ולפתוח את מערכת היחסים שלנו", היא מספרת. "וזה לא היה קל".
הטריגר היה קשר שבן זוגה ניהל עם מכרה ישנה מימי התיכון. "היא חיה בחו"ל ופתאום חזרה לחייו", מספרת נעמה. "הוא בילה שעות מול המחשב ושוחח איתה. ערב אחד אמרתי לו שאני מקנאה בה, שיש משהו שהוא קצת מֵעֵבֶר בקשר שלו איתה. הוא אמר לי שאני צודקת ונתן לי חיבוק, אבל לא הפסיק לדבר איתה אחרי זה".
העובדה שבן זוגה לא הסתיר את רגשותיו מצד אחד, וגם לא הפנה לה כתף קרה מצד שני, העניקה לנעמה ביטחון. "עדיין הרגשתי שהוא איתי", היא מספרת. "אז התחלנו לדבר על זה שאנחנו מסוגלים להתאהב בעוד אנשים. התחלנו להרהר בזה ועלתה לי מחשבה עוד באותו הלילה, שכמה מדהים זה יהיה אם אני אוכל לתת לו להיות עם מישהי שהוא רוצה, בלי לקנא. איזו רמה חדשה של אהבה זו תהיה".
מכאן ועד לביסוס של מערכת היחסים הפוליאמורית, נותר עוד הרבה עיבוד רגשי. "ניסיתי להיות מאוד פתוחה עם זה, אבל זה היה לי קשה. אחרי שנתיים שבהן רועי ניהל מערכות יחסים בחוץ, החלטתי שאני מוכנה להתנסות בעצמי. עד אז חשבתי שזה יערער יותר מדי את הביטחון של הבית ויכניס סיבוכים וסכסוכים. אבל בסוף התגברתי על זה, הבנתי שזה לגיטימי. זה ממש היה לשבור את כל התבניות בראש".
היום לשניהם יש בני זוג נוספים, שעימם הם מתראים אחת לשבוע. "אבל גם זה לא תמיד קבוע. אם בן הזוג הנוסף שלי במשבר והוא צריך אותי עכשיו, זה דורש הרבה רצון טוב מצד רועי ושקיפות מלאה מצידי, כדי שאוכל להיות שם בשבילו. צריך להבין שיש פה עוד שני אנשים להתחשב בהם, את במערכת יחסים עם ארבעה אנשים".
מה הכי קשה לך?
"להרגיש את ההתלהבות של רועי אחרי שהוא חוזר הביתה מהבחורה שהוא איתה. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לגעת בו והייתי מתרחקת. היום, אם אני מקנאה, אני פשוט אומרת לו את זה. הסוד הוא לדבר את מה שקורה בפנים. זה כל פעם להחזיר את עצמי למקום שהכל בסדר, שאם אני צריכה חיבוק או אהבה, אני יכולה לבקש את זה ממנו".
ומה הדבר שאת הכי נהנית ממנו?
"שמתאפשר לי להכיר עוד אנשים, להרגיש פתאום שאני יכולה לבטא את מה שאני רוצה, בלי חשש. אם בא לי להגיד לבנאדם אחר שהוא מושך אותי, שנעים לי בחברתו, להניח עליו את הראש, זה אפשרי. זה מרגיש כאילו קיבלתי את החופש שלי בחזרה. יותר מזה — כאילו אני המלכה של החיים שלי".
כשאת מספרת למישהו שאת פוליאמורית, זה לא מסמן אותך כ"קלה להשגה"?
"האמת שכן, ובגלל זה לפעמים אני בוחרת לא לספר. היו מקרים שסיפרתי לידידים, ולמחרת הם ניסו להתחיל איתי. זו הייתה תחושה מבאסת. אבל זה בסדר, זה כמו כשהייתי רווקה, ההחלטה נמצאת בידיים שלי. זה שאני יכולה להיות עם עוד אנשים, לא אומר שאני רוצה".
מהמפגש שלך עם הפוליאמוריה, מה מייחד את האנשים שחברים בקהילה הזו?
"סקרנות זו מילת מפתח, והרבה תעוזה ואומץ להיות מי שאני. להבין שהצורך הזה, המשיכה לעוד אנשים, ומרוב שהתרבות שלנו אומרת כמה זה לא נכון, הקולות האלה מושתקים".
אלא שהאומץ להיות מי שאתה לא תמיד בא לידי ביטוי מול הסביבה. באופן פרדוקסלי, נעמה לא מסתירה את מערכות היחסים המשניות שלה מרועי, אבל כן מסתירה אותן מהמשפחה שלה. "נכון, זה פרדוקס", היא מודה. "עדיין לא סיפרתי להם כי הם קצת יותר מסורתיים. לא בא לי להצטדק מולם".
"תני חופש, תמנעי בגידה"
הפוליאמוריה זוכה לעין עקומה לא רק מהסביבה השמרנית. לדברי ד"ר דניאל דריי, סקסולוג שלא ניתן לחשוד בו בשמרנות, הפוליאמוריה היא טרנד שדינו להיכשל. "זו צורה לא יציבה של מערכת יחסים", הוא מנתח. "העובדה שאתה חווה דברים בחוץ, לעיתים קרובות תדחף אותך החוצה. בסוף מישהו מבני הזוג יתאהב ויפרק את החבילה".
ד"ר מאשה הלוי, מומחית ליחסים לא מונוגמיים בהסכמה, מחברת הספר "לחיות פתוח" והגורו הבלתי מעורער של עולם הפוליאמוריה בישראל — ממש לא מסכימה. לדבריה, חופש הוא דווקא ערובה לאריכות ימיה של מערכת יחסים זוגית. בסדנאות ובקורסים שהיא מעבירה, מסייעת הלוי לבני זוג להחזיר את החופש והעצמאות לחייהם, בלי לאבד את הביטחון זה בזו.
"החברה מעודדת אותנו לבחור בין חופש לבין ביטחון, בין משפחה להגשמה עצמית", היא מסבירה. "אבל אם לאחד מבני הזוג אין חופש, מתישהו הוא ייקח אותו ליד בצורה פוגענית, למשל באמצעות בגידה. אני עוזרת לבני זוג להכניס חופש לחיים שלהם שמאפשר גם תשוקה, כי תשוקה מתה במקומות של חובה ופורחת במקומות של חופש".
מי מגיע לסנדאות שלך?
"אנשי היי־טק, מהנדסים, מורים, גננות. האנשים הכי רגילים שחיים בדרך הזו והם לא יכולים לדבר על זה עם אף אחד כי ישפטו אותם או יתרחקו מהם".
את לא מפחדת לגעת בתחום שכבר הפך לחלק מהדי־אן־איי האנושי?
"המונוגמיה היא לא חלק מהדי־אן־איי שלנו. חברה הרי צריכה להחדיר את האמונה שהדרך שבה הורגלת לחיות היא טבעית, מוסרית ויעילה. מי אמר שמונוגמיה היא הדרך הזו?"
יש אישור מהמדע: זה אנושי להתאהב בכמה אנשים במקביל
גם החוקרים מסכימים שהאדם הוא לא יצור מונוגמי מטבעו. אבל זה לא אומר שאין למונוגמיה יתרונות חברתיים גדולים. "בני אדם הם לא מונוגמיים באופן טבעי, וזה ברור למדי", אומר דוד ברש, ביולוג ופרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון. ב־2005 פירסם ברש ביחד עם אשתו, ד"ר ג'ודית ליפטון, את הספר פורץ הדרך "המיתוס של המונוגמיה", שהפך לרב־מכר עולמי. בספר הם בוחנים את הביולוגיה האנושית ומגיעים למסקנה הנחרצת שנאמנות מינית היא עניין לא טבעי שיש להתאמץ מאוד כדי לסגל אותה.
"הביולוגיה שלנו מאוד מזכירה את הביולוגיה של מינים אחרים שאינם מונוגמיים", מסביר ברש בשיחת טלפון מארה"ב. "בקרב מינים רבים של חיות א־מונוגמיות, הזכרים גדולים יותר מהנקבות כי הם מתחרים זה בזה על נגישות מינית לנקבות. לעומת זאת, במינים מונוגמיים אין הבדלים בגודל הפיזי בין זכרים לנקבות. בממוצע, זכרים אנושיים אגרסיביים יותר ומועדים לאלימות מאשר נקבות. אנחנו אולי מקבלים את זה כמובן מאליו, אבל הסיבה היא שהנטייה לאלימות משתלמת עבור הזכרים כי היא מגדילה את היכולת שלהם לקיים יחסי מין עם יותר נקבות".
אם המונוגמיה אינה טבעית, מדוע היא כה נפוצה?
"העובדה שמשהו אינו טבעי, לא אומרת שהוא שלילי או בלתי אפשרי. היתרונות של המונוגמיה בכך שהיא מאפשרת הרמוניה חברתית ומשפרת את הישגיהם של גברים שההצלחה המינית שלהם הייתה מופחתת אם לא הייתה מונוגמיה. הדבר הזה טוב כי בחברות של מינים פוליגמיים מה שקורה הוא שהזכרים הבודדים, החרמנים, הכועסים, יוצרים הרבה בלגן. בחברות מהסוג הזה שורר כאוס".
את הראיון מסיים ברש בטיפ לקוראים: "אם אתם מרגישים שאתם מעוניינים במישהו אחר פרט לבן זוגכם, זה לאו דווקא מפני שאתם לא אוהבים אותו. זה בגלל שאתם יונקים בריאים".
הכתבה פורסמה במוסף "24 שעות"
לפנייה לכתב/ת 
