קמפיין metoo# נגד שלגיה

ידועניות אמריקניות יצאו בפומבי נגד המסרים השוביניסטיים של וולט דיסני. זה מה שדרוש גם בארץ: נשים כריזמטיות ומוכרות שיאתגרו את השיח

ד"ר יפעת בן חי-שגבפורסם: 23.10.18 , 13:03

לפני ימים אחדים קמפיין metoo# עלה כיתה. אני לא מתכוונת לעיסוק בפרשת דן מרגלית ואף לא לעצרות המחאה המרשימות באמת שהתקיימו ברחבי הארץ. עניות עירי קודמות תמיד, אבל השבוע דווקא "עניות הוליווד" הן הראויות לשבח.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

את הצעד הראשון עשתה קריסטן בל, שהתייצבה בפני מצלמות וביקרה בחריפות את שלגיה. היא סיפרה שהיא מקפידה לתווך לבנותיה את הטקסט המיתולוגי באופן ביקורתי, בניסיון לקעקע את הסטריאוטיפים הנשיים העומדים בבסיס הדמות. כך למשל, היא מאתגרת אותן בדיון על הנסיך שנישק אותה מבלי שקיבל הסכמתה, ודנה איתן על מהותה של הסכמה וחירות (אם יורשה לי, הייתי מציעה לה להתייחס גם ללובן של הנסיכה). אחרי בל החרתה החזיקה קיירה נייטלי, שגילתה שלאגדות דיסני אין בכלל כניסה לביתה.

ההתייצבות של שתי הנשים הללו, נסיכות דיסני בפני עצמן - אנה מ"פרוזן" וקלרה מ"מפצח האגוזים וארבע הממלכות" – מעוררת השראה ואינה מובנת מאליה. נדרשת מידה לא מבוטלת של אומץ ובעיקר בגרות כדי לבעוט בוולט דיסני, אייקון תרבות נצחי, שאחראי על יצירתם של דימויים על-זמניים שוביניסטיים וגזעניים שמרכיבים את הלקסיקון התרבותי בעולם כולו מזה דורות. גם לנה דנהאם אתגרה בעבר בכישרון ובאומץ את המיתולוגיה האמריקנית, אבל שתי הנסיכות הללו מציעות טיפול שורש שנוגע בתעלות התת-קרקעיות של ההוויה התרבותית האנושית. טיפול שורש, כמו טיפול שורש, הוא כואב, יקר ומפחיד.

ובחזרה לעניות עירנו. אורלי אזולאי, חני קים, הדס שטייף, יעל דן וחברותיהן הן עיתונאיות בכירות ואמיצות, שמגדירות את האליטה התקשורתית החדשה, אבל הן נמנות עם מיעוט פוליטי, כלכלי וחברתי, שלפי הדו"ח השנתי האחרון של הפורום הכלכלי העולמי (WEF) מעמדו מצוי בנסיגה.

התחזית העולמית קובעת שיידרשו 217 שנים עד לסגירת פערי השכר והשוואת הזדמנויות העבודה בין גברים ונשים. בישראל, שכרן הממוצע של נשים מהווה 60% בלבד משכרם של גברים, רק שליש מהבכירים והמנכ"לים במשק הן נשים, והן מהוות רק 27% מהכנסת ו-19% מהממשלה.

ככל שמתרחקים מתל אביב הסטטיסטיקות מחמירות. השוואה בין שיעור תעסוקת הגברים לשיעור תעסוקת הנשים מלמדת שבשעה שבתל אביב 71.8% מהמועסקים הם גברים לעומת 67.3% הנשים, בנפת באר שבע ובירושלים הפער עומד כבר על 14% ובנפת עכו על יותר מ-20%.

ד"ר יפעת בן חי-שגב

הנושאים הללו עוד לא זכו לפתוח מהדורת חדשות או למלא כיכר בתל אביב, גם ובעיקר מפני שהגבולות הגיאוגרפיים של הבעיות הללו מתרחקים מנחל איילון אל השוליים הפריפריאליים. הם נעדרים את המוטיבים הדרמטיים שמאפיינים יחסי גבר ואישה, ונוגעים בקיום האפרורי של נשים רבות שנאבקות בקשיי היומיום בהיעדר סבסוד למעונות יום או יום חינוך ארוך, שיעודדו אותן לצאת ממעגל העוני ולהיכנס למעגל העבודה.

השיח המגדרי בישראל מוכרח לעלות כיתה, כי על אף חשיבותו, חיוניותו ותרומתו הבלתי מעורערות, יש בו גם כדי לשעתק את הנרטיב של האישה כקורבן, באופן שלעיתים מצמצם אותו לממד הצר של יחסי המין. התקשורת נענית בחיוב בעיקר כשהכותרות מכילות את המוטיבים שבונים דרמה טובה.

אין בכך כדי לומר שמיצינו את הטיפול בנפגעות עבירות מין ואלימות, להיפך, אבל אם ניעצר בנקודה הזו אנו מסתכנים בהחטאת המטרה. כי הדרמה היא רק סימפטום של הבעיה והיא לא נוגעת בשורש שלה. מגדר הוא תולדה של מנגנוני שיח ונהגים תרבותיים שפועלים קודם כל במטריצה של אי-שיוויון אתני, כלכלי ופוליטי. הכול מתחיל כאן.

סרטי דיסני, שעליהם עדיין גדלים דורות של ילדות וילדים, מגדירים את אידיאל היופי, הצדק והסדר החברתי. שיח פמיניסטי אמיתי צריך לחתור להפיכתו של הסדר הקיים, לטפל בשורש שלו, ולפתוח דלתותיו לקהלים מגוונים יותר.

הרצאות ומניפסטים לא יעשו את העבודה. יש לכך סיכוי רק אם זה יבוא בצד ידועניות כמו אלה שלימדו אותנו השבוע שיעור נוסף על כוחה של התקשורת. בואו נדבר על הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, המחזות והפרסומות שנוצרים כאן ועכשיו ועדיין מתקשים להיפרד מרפרטואר הדימויים שיוצריהם ויוצרותיהן גדלו עליו.

על הנייר זה משעמם, אבל אם הנושאים הללו יזכו לליווי של פרזנטוריות ישראליות בדומה לקריסטן בל וקיירה נייטלי, הנושא יקבל גוון אחר. כמו שוולט דיסני עצמו אמר, עדיף לבדר אנשים ולקוות שהם ילמדו משהו, מלחנך אנשים ולקוות שהם נהנו.