בגיל 32 רוני גילתה שהיא מאומצת

X

כתבת: נינה פוקס    (צילום: מתן טורקיה)

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

רוני פרידמן הרגישה כל חייה שמסתירים ממנה משהו. אבל למרות שהאמת הציצה בכל מיני הזדמנויות והידיעה ממש פגעה פיזית בבריאותה, לקחו לה 32 שנים להפסיק לברוח ולשאול "אמא, אבא, אני מאומצת?" עכשיו, אחרי שגילתה מי היו הוריה הביולוגיים, היא מרצה ומנסה לשכנע אחרים להימנע מסודות משפחתיים

רק בגיל 32, כשהיא נשואה ואם לשתי בנות, מצאה רוני פרידמן את התשובה לשאלות שניקרו בה מאז ילדותה. זה קרה כשטיילה ברחוב עם עגלת בתה התינוקת ונתקלה בז'קלין, שהייתה שכנה של הוריה. "יא, איך גדלת!" קראה ז'קלין ומיהרה לחבקה. "את יודעת שניסיתי להיניק אותך כשההורים שלך הביאו אותך מבית היתומים?" ככה, פתאום. ביום בהיר אחד.

קראו עוד:

הוואטסאפ המשפחתי של הורים גרושים

האחות השכולה שהגשימה חלום אחרי 30 שנה

מפלרטוט בפייסבוק למשפחה שמחה

"כולם חשבו שאני יודעת"

פרידמן אומרת שדווקא לא כעסה על האופן חסר הרגישות שבו נחתה עליה האמת. "היא הניחה שידעתי. כולם חשבו שאני יודעת", היא אומרת. אבל הגילוי המאוחר טילטל אותה, לא רק מבחינה נפשית. גופה של פרידמן קרס והיא הפכה למשותקת. בבית החולים חשבו שזהו דיכאון אחרי לידה, אך היא ידעה שתצליח לחזור לעצמה רק אחרי שתחפור בקרביים של הסוד ותשלים את החלקים החסרים בזהותה.

רוני פרידמן(צילום: דנה קופל)

רוני, שנולדה בשם רונית שרף, גדלה בהוד־השרון וכולם הכירו אותה בתור "הבת של נוּצה וינקו הרומני מגלנטריה רונית". המנומסים פחות, כינו אותה "זו עם כתם הלידה השחור על הפנים". הוריה, ילידי רומניה, שורדי שואה, עלו ארצה בראשית שנות ה־60 כזוג נשוי וערירי.

"הם אימצו אותי כשנשקו לגיל 40, לא פעם נשאלתי, 'אלה אמא ואבא או סבתא וסבא שלך?' והתביישתי בכך. כשהייתי בת שלוש אבי פתח את חנות הבגדים הראשונה בהוד־השרון, וקרא לה 'גלנטריה רונית'. כיוון שהייתי ילדה יקרה מפז הם לא שלחו אותי לפעוטון ואפילו לא השאירו אותי בבית עם מטפלת, אז גדלתי בחנות. קראו לי 'ילדת הוויטרינה'. היה לי מקום קבוע, מתחת לקופה הרושמת, ומשם הייתי רואה ושומעת הכל".

גם דברים שלא היית אמורה לשמוע?

"כמובן. הוריי דיברו ביניהם רומנית, וכשלא רצו שאבין הם עברו ליידיש. הקליינטים אמרו בלחש וגם בקול רם, 'איזה מזל יש לשוורצע ציגיינע', וכששאלתי מה פירוש המילים נעניתי ב'הצוענייה השחורה'.

"גדלתי עם התחושה הפנימית שיש משהו שמסתירים ממני. לא שאלתי את הוריי מפני שהרגשתי ששאלה כזו עלולה לצער אותם. כשישבתי בחנות מתחת לקופה והכנתי שיעורי בית, מישהי שאלה את אמא שלי, 'נו, כבר סיפרתם לילדה?' ואמא ענתה לה, 'ששש... היא כאן, למטה'".

הכתבה המלאה מתפרסמת היום (ד') במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות"