למרות המוגבלות - הדוד והאחיינית עשו טריאתלון
כשהדוד של טל אשר, צעירה עם מוגבלות שכלית, סיפר למשפחה שהחלום שלו הוא לעשות יחד איתה טריאתלון, כולם נרתמו למשימה. הוא שחה כשסירה מחוברת אליו, הרכיב אותה על אופניים והלך לידה. "עשינו משהו בלתי נתפס אבל היה לנו ברור שנצליח"
בגיל 26 טל אשר, צעירה עם מוגבלות שכלית, עשתה את הבלתי ייאמן והשתתפה בטריאתלון ספרינט, הכולל שחייה למרחק של 750 מטר, רכיבה של 20 ק"מ באופניים וריצה של חמישה ק"מ. טל התאמנה במשך חצי שנה לקראת התחרות, אבל מעבר להישג המרשים, זהו סיפור מיוחד על משפחה שנרתמת ותומכת, ועל דוד אחד עם חלום קטן-גדול: שטל תהיה שווה בין שווים.
מסיימים את קטע השחייה:
"כבר בגיל ארבעה חודשים ידעתי שמשהו לא בסדר", מספרת אמה, מירית אשר. "טל לא מיהרה לשלוח ידיים לחפצים, והיה לה עיכוב בזחילה. הרופאים חשבו שיש עיכוב התפתחותי, אבל אני שהייתי כבר אמא לשתי ילדות גדולות יותר, שהיו אז בנות תשע ושבע, הבנתי שמשהו לא בסדר. בגיל שנתיים וחצי היא אובחנה באופן רשמי עם מוגבלות שכלית ברמה בינונית".
שתפי בהתמודדות היומיומית.
"הקושי בהתנהלות היומיומית בא לידי ביטוי בקשיים תקשורתיים ובבעיה שפתית. היא בחורה חכמה, אך חווה תסכול גדול כי היא לא באמת יכולה לספר מה היא חושבת ומרגישה. השפה שלה מאוד דלה. היא יכולה להגיד 'כיף לי', 'אני רוצה עוד פעם'. כאילו מסתתר וכלוא בה משהו בפנים שלא נודע, וזה גורם לתסכולים קשים ולעיתים לבעיות התנהגותיות. קשה לה במעברים, קשה לה לחכות, לעיתים קשה לה להתמיד לאורך זמן במשימות. אבל היא ילדה דעתנית, חזקה מנטלית ופיזית, ויודעת מה היא רוצה".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אחד הדברים שמניעים ועוזרים, לדבריה של מירית, הוא הקרבה המשפחתית: "אחותי גרה רחוק ממני. המרחק מקשה על הקשר ואנחנו לא מתראות כמו שאנחנו רוצות, אבל רגשית אנחנו קרובות מאוד. כשאנחנו באים לבקר היא עוזרת איתה, משחררת אותי קצת. אף אחד לא חייב לי דבר וזה לא מובן מאליו. לרוב כל אחד בחיים שלו, ולכן העזרה היא לא מובנת מאליה. בפסח האחרון גיסי שרגא, בעלה של יעל אחותי שהוא גם טריאתלט, איש ברזל ומאמן בני נוער, פנה אליי ואמר שהחלום שלו ליום הולדת חמישים הוא שטל תעשה איתו טריאתלון".
איך הגבת?
"הייתי בהלם. קודם כל מהאכפתיות. הוא בן אדם שקט, תמיד צפה מהצד, ולכן ההצעה שלו הייתה עוצמתית במיוחד. הבנתי איזה כיף לטל שיש לה את דוד שרגא ושהיא חלק מהחלומות שלו. הבנתי כמה הוא אוהב אותה וכמה אכפת לו.
"זה רעיון מבריק שדרש התגייסות משפחתית. הוא הציע משהו לא טריוויאלי, זה היה פרויקט מיוחד ולא ידעתי איך נצליח, איך נסתדר עם האימונים והמרחק, אבל שרגא אמר שיהיה בסדר, שאין לי מה לדאוג. הוא אמר שאנחנו חייבים להיות מגויסים ולשתף פעולה, ואני סמכתי עליו".
מסיימים את רכיבת האופניים:
המשפחה נזקקה לכלי רכב גדול של חברה מסחרית כדי לשנע את האופניים המיוחדים לאילת. בנוסף, נדרשו אישורים מיוחדים מאיגוד הטריאתלון כדי שטל תשתתף ואישורים כדי שדודתה תלווה אותה לאורך המסלול, ובעזרת מרכז הספורט "עצמה" שתמך ביוזמה הם יצאו לדרך. "כששרגא שחה, טל ישבה על סירת גומי שהייתה קשורה אליו לרגל בחבל, כמו סאפ", מספרת מירית.
"אחותי הייתה לצידה בחסקה, כדי שיהיה לה קשר עין עם מישהו מוכר. היא ליוותה אותה ברכיבה על אופניים ובהליכה. בגלל שהיא לא יכולה לדווש, חבר של שרגא בנה לה אופניים מיוחדים. יש לו מפעל לייצור מתכות, ויחד עם מהנדסים בנו לה כיסא מיוחד מפלסטיק שמתחבר לאופניים עם גלגלים.
"ייצרו ספוגים שהיא תוכל להשעין עליהם את הידיים, וקשירה מיוחדת כדי שלא יברחו הרגליים. לטל יש פחד ממשטחים לא יציבים, רעד בידיים, קשה לה במוטוריקה עדינה, אבל על האופניים היא הרגישה בטוחה. במקביל שרגא התאמן בצפון בגרירת אנשים במשקל שלה".
"שרגא היה מאוד נחוש", משתפת יעל שטרן, אחותה של מירית. "הוא חלם על זה כמה שנים עד שהחליט להוציא את זה לפועל. זה נראה בלתי אפשרי, אך הוא גייס המון אנשים לעזרה כדי שטל תחווה משהו מיוחד. ההליכות והאימונים מילאו את הימים שלה. רצינו לעשות למען אחותי ויגאל בעלה, לייצר עניין חדש בחיים של טל".
איך טל הגיבה?
מירית: "לא ידענו איך תגיב. אף אדם עם מוגבלות כמו של טל לא עשה דבר כזה, אבל אני מאמינה שזה ייתן כוח לעוד אנשים. התחלנו לספר לה ולהראות לה סרטונים. המטרה הייתה שטל תהנה. שרגא רצה שטל תחווה חוויה אמתית, שתהיה שווה בין שווים, שתראה איזה כיף של תחרות.
"סיפרנו לה שיש תחרות ושנעשה הליכות. היינו מבטיחים לה הבטחות, שאם תעשה הליכה, נתקשר לאחותי ונשתה קפה קר. כל מיני התניות, עד שהגענו למצב שהיא הולכת חמישה ק"מ. באימונים באופניים כשהרכיבו אותה, פתאום היא לא דיברה במשך שעה. היא אף פעם לא שתקה ככה, נהנתה מהאוויר של הים, כל הזמן אמרה 'עוד פעם' וגם 'רוצה סירה'. הבנו שהיא נהנית מזה".
טל גרה בבית ונמצאת במרכז יום של "בית עמיחי", מטעם עמותת עמיחי. "אנחנו משתדלים להעסיק אותה ככל הניתן", מספרת אמה. "היא פעילה במועדון חברתי של אקים כפר סבא. יש מתנדבת שמגיעה ועושה איתה הליכות במושב, היא הולכת לשיעורי שחייה ומצליחה לשחות חצי בריכה. בנוסף, אנחנו הולכים לשיעורים פרטיים של הבעה דרך הקלדה. גילינו שהיא יודעת אותיות ומספרים, ונפתח צוהר לתקשורת. לפעמים אנחנו מצליחים להוציא ממנה מעט דברים דרך המילים, אבל זו עבודה קשה שלוקחת המון זמן.
"היא מצחיקה ומדהימה, מחפשת עניין, אוהבת אייפד ויוטיוב, צופה בתוכניות אופנה ומאוד אוהבת 'ארץ נהדרת' ו'נינג'ה'. בלילה אנחנו מתחבקות יחד ורואות תוכניות בישול. זה כיף, אבל היא דורשת המון תשומת לב".
קראו עוד:
- הוואטסאפ המשפחתי של הורים גרושים
- בגיל 32 רוני גילתה שהיא מאומצת
- הילד נכנס לתיכון ופתאום השתנה
מאיפה הכוחות?
"כנראה משהו באישיות שלי, יש בי אנרגיות. מרגישה שהבאתי לעולם ילדה עם צרכים מיוחדים, אני האפוטרופוס שלה ויש לי מחויבות כלפיה כאמא, לעשות הכל בשבילה, אני הקול שלה. כל אחד מאיתנו יכול לדאוג לעצמו, לתרבות, לשעות הפנאי, והיא לא יכולה להגיד שהיא רוצה ללכת להצגה או לקרוא ספר.
"היא לא חשופה כמונו לכל השפע שיש לעולם להציע, ואם אני לא אנגיש לה ואציע לה, העולם שלה יהיה צר, היא תשב בבית ולא תעשה כלום. זו הסיבה שיש בי דחף להעשיר את עולמה. לא תמיד היא רוצה או מתאפשר בגלל הקשיים, אבל חובה עליי להציע לה, לקחת אותה, לעשות בשבילה, אני הכוח המניע. לפעמים האהבה שלנו חונקת. אנחנו מגוננים עליה מאוד, קשה לנו לשלוט בזה. זו אהבה טוטאלית בלי תנאים. היא ילדה מתנה ששינתה את כל המשפחה, גם המורחבת".
טל ברגע סיום הטריאתלון:
ביום שישי האחרון חצתה טל את קו הסיום והשתתפה בטריאתלון ספרינט באילת. "פחדנו שלא תצליח, שתתעייף", אומרת מירית. "בכל שלב היא יכלה להתיישב על הרצפה ולהגיד שהיא לא רוצה, אבל היא לא ויתרה לעצמה, נלחמה במגבלות הגוף. הזניקו אותה בנפרד לים, כדי שלא יהיו גלים והיא לא תירתע. הכרוז הכריז, סיפר על טל, הקושי והאתגר שלפניה. כולם הריעו ומחאה לה כפיים. היא הייתה אדירה, הקהל צרח והיא נתנה כיפים באמצע הדרך, היא הייתה בהצפה רגשית.
"בתחרות עצמה טל הייתה מאושרת. אחותי ליוותה אותה לאורך כל המסלול: בים, בסירה ליד, באופניים ובהליכה. בלעדיה זה לא היה קורה. המצאנו סלוגן, 'שווה זה כבר מנצח', ואחותי דאגה לחולצות עם הסלוגן. עצם העובדה שטל השתתפה בתחרות רגילה, עם אנשים רגילים, זה הניצחון הכי גדול. בשיעורי ההקלדה וההבעה אנחנו מדברות על עצמאות, לעשות דברים בלי ההורים, וכל התחרות טל אמרה 'כיף לי, אני רוצה בלי ההורים'. זה מרגש, היא רוצה להיות עצמאית".
יעל מחזקת: "פחדתי שמשהו יתפספס. היה שלב שהיא כמעט רצתה להפסיק ועודדתי אותה להמשיך. לא ישנתי כל הלילה לפני. אף אחד מאיתנו לא ישן. זו הייתה התרגשות גדולה שקשה להסביר במילים".
זה חיזק את הקשר?
מירית: "מאוד. גם האחיינים שלי עזרו, שמרו על הציוד, הביאו, עודדו, תמכו והצחיקו. גיבוש משפחתי בעוצמה גדולה מאוד. כוח מעורר השראה ותקווה. יש לי משפחה אמיצה, שצומחת ביחד. יש לי כלפיהם הרבה יראת כבוד. הם מחזקים אותי, ויחד אני מרגישה שאנחנו מנצחים את הכל. אני לא לבד, יש לי משפחה שחושבת עליי ואוהבת אותי ואת טל.
"כשאנחנו נפגשים הם תמיד עוזרים, אבל לא תיארתי לעצמי מה הם מוכנים לעשות, זו הקרבה גדולה. הם טרחו, עזבו, הקדישו מהזמן שלהם. משפחה שבוחרת לחיות מתוך עשייה יחד עם טל, יד ביד. הסובבים שלנו הם ההשתקפות שלנו, וזה מעורר תקווה והשראה".
"כשיש משפחה עם ילד עם צרכים מיוחדים, כל המשפחה נרתמת", מסכמת יעל. "זה מקל על ההורים. עשינו משהו בלתי נתפס. לשרגא לא היה ספק שנצליח, הוא היה אופטימי, היה לו ברור שעושים ומצליחים.
"גילינו דרך התחרות שטל אוהבת את הים ואופניים. גם הילדים שלנו רואים אותנו, את העשייה למען האחר, את האחדות המשפחתית. הם ראו מה זה עשה לטל, את החיוך שלא ירד לה מהפנים - וזה שווה הכל".
לפנייה לכתב/ת 
