הילדים חושבים שמגיע להם הכל? כך תגיבו
אתם עושים הכל כדי שלילדים יהיה טוב אבל לפעמים נראה כי הם בכלל לא מעריכים ורק דורשים עוד ועוד. הורה שחושב שמתפקידו לדאוג שהילד יהיה מרוצה תמיד, מונע ממנו חווית למידה. איך נדע מתי לשים סוף לבקשות ובעצם נעזור לילדים?
"אני אוהבת את הבת שלי אבל לפעמים נמאס לי ממנה. נתתי לה את כל מה שיכולתי וכל מה שאני מרגישה ממנה זו כפיות טובה". לכמה מאיתנו יש את האומץ לומר משפט כזה מבלי לחוש רגשי אשם והלקאה עצמית?
כשאנחנו חושבים מה מצופה מאתנו כהורים לרוב נאמר "אוהבים, תומכים ומכילים", אך מה בנוגע לתפקידנו כמחנכים ומה קורה כשעולים בנו רגשות שלא עולים בקנה אחד עם דמות ההורה שבדמיוננו אל מול ילד דרשן תובעני שלא מעריך? אתן לכם רמז, אנחנו מתביישים.
גלית הגיעה אליי להדרכת הורים כשהיא מוכת רגשות אשם, המשפט הזה חלחל אליה ועמד בסתירה לדמות האם האוהבת והמעניקה שרצתה להיות או שהחברה מצפה ממנה שתהיה.
"תמיד הייתי שם בשביל הילדים, נמצאת כשחבר העליב, מנחמת על ציון, שמחה בשמחתם, מסיעה לחברים, ובעיקר מנסה לרצות, כי אני רוצה ילדים שמחים, ונראה שעל אף כל המאמץ הסיזיפי אף פעם לא מסתיימות הדרישות. כל הדברים האלו, שנראים טריוויאליים לעשייה, עם הזמן מתגלים כמאמץ וויתור על הנוחות שלי כדי שיהיה לילדים יותר נוח".
תסכול במידה
הורות מלכתחילה דורשת הקרבה אך ככל שהילדים מתבגרים נדרשת מידתיות בין צרכי המתבגר לצרכי ההורה ודרישותיו. הורה שחושב שמתפקידו לדאוג שהילד יהיה מרוצה תמיד, מונע ממנו חווית למידה של תסכול במידה.
קראו עוד:
- למרות המוגבלות - הדוד והאחיינית עשו טריאתלון
- סימני אזהרה להתנהגות מסוכנת של מתבגרים
- הילדים שמפחדים מהפסקות בבית ספר
מחקרים מראים שתסכול במידה מצמיח ומלמד דחיית סיפוקים, אז לפני שאנחנו רצים למלא אחר כל גחמה או להעניק פיצוי על כל תסכול, חשוב שנעצור רגע ונבין שגם תסכולים או אי שביעות רצון זמנית, הם חלק מהחיים ושהמתבגרים שלנו יכולים להתמודד גם אם התגובה שלהם נראית דרמתית, אין מה להילחץ.
בנוסף, הריצה האין סופית אחר ריצוי ופיצוי יוצרת בסופו של דבר שחיקה אצל ההורה, וכך עולות גם תחושות קשות שמעלות בנו תחושת בושה על עצם המחשבה, והבושה יוצרת בדידות הורית המנתקת אותנו מרשת תמיכה שתחזק אותנו.
כל אחד מאיתנו בטוח שרק הילד הפרטי שלו חושב שמגיע לו הכל ובא בדרישות של כסף, הסעות ומותגים כיאה לדרישות של נסיך אנגליה ושאם נשתדל קצת יותר, אולי הפעם הוא יתרצה וייתן לנו אישור שאנו הורים טובים. פה נשאלת השאלה - את מי אנחנו באמת רוצים לרצות - את הילד שיהיה תמיד מרוצה, או שאנו זקוקים לאישור ממנו שאנו מספיק טובים?
כשאנו מנסים לקבל אישור מהילד על הורותנו אנו משדרים חוסר ביטחון, שמבלבל את הילד וגורם לו למתוח את הגבולות עוד ועוד עד שסוף סוף נעצור ונמתח קו גבול, לפי מחקרים אחרונים נראה כי מתבגרים חשו תחושת הקלה בטווח הארוך אל מול גבול הורי גם אם הביעו אי שביעות רצון רגעית.
גבולות הגיוניים
המתבגרים שלנו רוצים שנשים להם גבולות הגיוניים, גם אם לא יודו בכך, מפני שגבולות נותנים לנו תחושת ביטחון שיש מבוגר אחראי, מתפקידנו להפעיל שיקול דעת בכל הנוגע לחינוך וליישמו.
כשהורים מתבקשים להיזכר בילדותם, הם זוכרים שגם אם מרדו הם ידעו את הגבול תוך מתן כבוד להורים, כיום נראה שדרישה בסיסית זו היא בגדר פנטזיה - "בחיים לא הייתי מעז לדבר כך אל הורי". מה גם שבעבר נדרשו הילדים להשתלב בחיי היום-יום לפי נוחות ההורים.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הרצון שהמתבגר יהיה מרוצה באופן תמידי, יצר מציאות בה ההורים נשחקים וקורסים תחת נטל החיים של בית, עבודה וריצוי אין סופי של ילדים תובעניים, עד למצב של ביטול עצמי של צרכי ההורה להרגיש אדון לרצונו וזמנו, ומשהו בגישה חייב להשתנות לטובת כולם, מפני שלהורה שחוק אין באמת את האנרגיה לפקח ולהעניק ערכים.
ילדים שגדלים באווירה שהכל מגיע להם ותפקידם של ההורים הוא להיות ספקי שירותים סביב לשעון , גדלים להיות בני אדם שלא מעריכים וחיים בתחושה שהעולם חייב להם.
תפקידנו כהורים הוא לספק לילדים כלים להתמודד עם החיים, כדי שיגדלו ויצאו מהבית שלנו כשהם מוכנים להתמודד גם עם קשיים. חלק מהחינוך צריך להיות אמפתיה וראיית האחר ומשמעו לראות גם אותנו ההורים. יחסי משפחה דורשים סוג של גמישות, בה כולם מרגישים נחוצים, תורמים ומשמעותיים.
הכותבת היא מדריכת הורים ומלווה בני נוער
עוד על הצבת גבולות:
לפנייה לכתב/ת 
