ההורות מתישה? שיטה מהירה לשחרר כעסים
חוסר שינה ובכי ממושך הם רק חלק מהסיבות הגורמות להורים טריים להיות עצבניים וחסרי סבלנות. במקום להוציא את התסכולים על הסביבה קחו את עצמכם בידיים ועשו משהו. כמה עצות להורה המותש
כשהייתי בהיריון הראשון שלי (ולמעשה גם בהיריון השני וגם בהיריון השלישי) כולם מסביבי המליצו לי לישון עכשיו, כי אחר כך זה יהיה בלתי אפשרי. לכאורה, זו המלצה שמאוד ברורה לנו. כשאנחנו בהיריון אנו מתייעצים עם הורים מנוסים, ואז מבינים שתינוקות לא ישנים רצוף בלילה או הרבה במשך היום ושהם מתעוררים בלילה כמה פעמים (למרות שלאמי יש ארבעה ילדים והיא מוכנה להישבע שכולנו ישנו כל הלילה). כבר אז המשוואה ברורה: תינוק = עייפות.
הידע הזה שהוא בדרך כלל נכון, אך לא באמת מכין אותנו למציאות מאתגרת של שעות ללא שינה, בהן התינוק נמצא על הידיים עם בכי בלתי נפסק, ואנו חשים תסכול וחוסר אונים מכך שניסינו הכל אבל הוא עדיין בוכה ורוצה על הידיים, והשעה כבר 2:00 לפנות בוקר וזו הפעם השלישית שקמנו אליו הלילה.
כשתחושת התסכול מתגברת יחד עם העייפות, מתחיל להיווצר כעס: על התינוק, על עצמנו ועל המצב. למעשה, כעס הוא אנרגיה נורמטיבית, שהזרימה הטבעית שלה היא החוצה.
הבעיה היא, שרובנו מחזיקים את האנרגיה הזאת עמוק בבטן - בניסיון לא לבטא אותה - עד שהיא מתפוצצת בדרך כלל על הילד. ומנגד, אנחנו יודעים שהוא רק תינוק ושהוא בעצמו סובל, ויודעים שאנו צריכים להיות רגועים כדי שנוכל להרגיע אותו, ולכן אנחנו לא יכולים לכעוס.
קראו עוד:
למרות המוגבלות - הדוד והאחיינית עשו טריאתלון
מגפת האבחונים של ילדי הגיל הרך
אז מה עושים עם הכעס הזה, וכיצד לא מבטאים אותו אבל גם לא מדחיקים אותו? כי אם נדחיק, בסוף זה ייצא מתישהו ועל מישהו ובדרך לא הכי בריאה.
תנו לכעס לצאת
כשנולד אור, בני הבכור, הוא היה מתעורר פעמים רבות בלילות, ואני - שפוכה מעייפות ומתוסכלת מהמצב - הייתי מגיעה אליו, "משחקת אותה" שלווה ורגועה אבל מבפנים "מתפוצצת", וזה היה גומר אותי. הייתי עצבנית, מתוסכלת ובעיקר חשתי חוסר אונים ולא ידעתי מה לעשות.
עד שיום אחד קיבלתי מקולגה טיפ מאוד פשוט, אבל מאוד יעיל: תני לכעס לצאת! אז התחלתי ליישם זאת, ובלילות - כשאור היה מתעורר ואני כבר לא יכולתי לשאת יותר את הסיטואציה, הייתי מפנה לעצמי רגע (לפני שהייתי הולכת אליו או כשהייתי חוזרת ממנו למיטה) וצורחת את כל התסכולים שלי לתוך הכרית.
זה היה משחרר. סוף כל סוף נתתי ביטוי לכעס, לתסכול ולחוסר האונים לצאת החוצה ממני, וכאשר הם יצאו החוצה, יכולתי להיות אמא רגועה יותר וסבלנית יותר. הצעקה לכרית גם משחררת את המתח האצור בגוף ומאפשרת לו להתפוגג. וגם, טיפשי ככל שזה יישמע, הכרית בולעת את הצעקה שלנו ובכך מאפשרת לנו גם לשחרר את האנרגיה שבגוף אבל גם לא להעיר את שאר האנשים שבבית. כך נשחרר החוצה מתוכנו את כל אנרגיית התסכול והכעס.
אפשר גם לתרגל באמצעות התודעה סיטואציות שמעצבנות אותנו. אני מציעה לא לנשום לתוך הכעס כדי לפוגג אותו, אלא להכיל את כל הכעס עד שניתן ממש לחוות אותו. במשך הזמן, עם תרגול, תלמדו להכיר את עצמכם וכך תשלטו בכעס שלכם.
מעבר לכך, ילדינו חשים אותנו באנרגיה שלנו - הרבה מעבר למעשינו - ולכן כשאנחנו "טעונים" מבפנים - זה לגמרי לא משנה כיצד אנו מתנהגים, כי הילדים מרגישים מה שקורה בפנים ומגיבים לכך בדרכם.
שחרור הכעסים והתסכולים מאפשר לנו חוסן ויכולת גדולה יותר להתמודד עם הילדים ביום יום ובעיקר בלילה. הדברים שמוציאים מאיתנו הכי הרבה רגש, כעס, עצבים וכוחות נפש הם אותם דברים שלא פתורים אצלנו וגורמים לנו לחוש כך. לכן, עבודה פנימית והתגברות על אותו קושי פנימי תביא באופן אוטומטי לשינוי ביחסך מול ילדך, וכך התנהלותך תהיה ממקום שלו, שלם ורגוע:
חיבור פנימה - חשוב מאוד שתשימו לב לתחושות ולרגשות שעולות בכם ולרצונותכם. לאחר מכן יהיה לכם קל יותר לפעול בצורה שקולה והרמונית.
חיבור לעצמך - מצאו לכם לפחות פעם בשבוע למשך שעתיים ובחרו עיסוק שממלא אתכם והוא מחוץ לבית ולא כולל בן זוג, ילדים או עשייה עסקית.
חיבור להורות - למדו על עצמכם מהן נקודות השבירה שלכם בהורות (לכולנו יש כאלו) ועבדו עליהן, כך שלא תצטרכו להגיע אליהן.
חיבור לאהבה - אהבה היא לקבל את הילד עם כל מי שהוא ומה שהוא: לכעוס ועדיין לאהוב, ולאהוב בלי תנאים, מגבלות והתניות.
חיבור לחמלה - זכרו: אתם הורים ובני אדם ועוד הרבה דברים, ובכל רגע נתון אתם עושים את הכי טוב שאתם יכולים.
יעל עיני היא כותבת הספר "האלכימיה של ההורות", מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים, מורה ומטפלת בקונסטלציה משפחתית
סימנים לזיהוי דיכאון אחרי לידה:
לפנייה לכתב/ת 
