אם הייתה תוכנית למניעת אובדנות לפני 15 שנה - הבן שלי היה בחיים
היום יתקיים בכנסת דיון חירום בנושא ביטול התוכנית למניעת אובדנות בבתי הספר בשל הפסקת מימון ממשרד הבריאות. חנה נחליאל, שבנה גלעד התאבד כשהיה בן 17, מבקשת ממקבלי ההחלטות לחשוב על ההשלכות ואומרת: "מדובר בחיי ילדים, שאפשר וצריך לטפל בהם ולעזור במצבים של מצוקה נפשית, לפני שהם מגיעים למצבים מסכני חיים"
אין דבר קשה יותר להורים מאשר לקבור את ילדיהם. במעגל החיים זה תמיד צריך להיות הפוך. הצעירים קוברים את המבוגרים. אף הורה בעולם לא צריך לעבור את הסיוט שהפך להיות המציאות שלי, ואף ילד לא צריך להגיע למקום שיותר קל לו לקפוץ ממצוק מאשר לחיות.
היום (ב') ייערך דיון חירום בוועדת החינוך בכנסת, לאחר שמשרד החינוך הודיע כי יפסיק לקיים את התוכנית למניעת התאבדויות של צעירים ובני נוער במערכת החינוך - שכוללת הדרכות, הכשרת שומרי סף ביישובים, מתן ליווי פסיכולוגי, הערכות מסוכנות ונושאים נוספים - בשל הפסקת מימון התוכנית מצד משרד הבריאות.
אם הייתה תוכנית למניעת אובדנות בבתי הספר לפני 15 שנה, בני גלעד היה עדיין בחיים.
למערכת החינוך לא היו כלים להתמודד
הוא היה בן 17 וחצי, תלמיד כיתה י"א, כאשר צוות חילוץ של חיל האוויר מצא את גופתו בצהרי יום שישי בנחל צאלים. אין מילים לתאר את תחושות ההלם, הזעזוע, הצער, היגון והכאב ששטפו אותנו. גלעד היה חלום של כל הורה, נער יפה תואר, חכם, טוב לב, נכון להקשיב, לעזור ולהתנדב. מותו היכה בהלם את כל מי שהכיר אותו, משפחה, חברים, קהילת הקיבוץ.
בזמן שזה קרה, מכיוון שלא הייתה תוכנית מסודרת במשרד החינוך להתמודד עם תופעת האובדנות ולא ניתנו כלים לסגל ההוראה, בית הספר חשש לגעת בנושא.
תמיד יש איזושהי תחושת אי נוחות של החברה לגעת במקרי אובדנות. כאילו הסביבה אינה רוצה לחשוב על הסיבות ולבחון את עצמה, היכן היא טעתה ואם היא עשתה מספיק.
בני כיתתו של גלעד דיברו איתנו על הנושא אך לא בבית הספר, לא במסגרת החינוכית. בעיקר היה הדבר בזכות התמיכה שקיבלנו במפגשים של הורים שכולים בעמותת בשביל החיים והלגיטימציה לדבר על הנושא. רק ביום השנה למותו נוצר שיתוף פעולה עם בית הספר וניתנה הרצאה בנושא.
מלבד חברתו, שהייתה קצינת נפגעים, אני לא חושבת שהחברים אי פעם אמרו שיעסקו בתחום של אובדנות ומניעתה, או מצוקה נפשית בכלל. אני חושבת שרק כשנולדו להם הילדים הם יכלו להבין מה היה לנו, ומקווה שלעולם הם לא יבינו את מה שנלקח מאיתנו.
התוכנית שמאפשרת זיהוי ילדים במצוקה
לקח שנים לשכנע את משרד החינוך ליישם תוכנית שעוסקת באובדנות. לא רק בפני צוותים חינוכיים, אלא גם מאפשרת לתת עזרה לתלמידים, מכשירה שומרי סף, מעבירה הרצאות ונותנת מעטפת שלמה עבור בני נוער החושבים לשים קץ לחייהם.
רק אחרי שמשרד החינוך בנה תוכנית שמאפשרת זיהוי ילדים במצוקה והפנייתם ללא דיחוי לטיפול, בהתאם לחומרת המצב, אפשר היה להנגיש את התוכנית בצורה מערכתית בתוך בתי ספר.
אך כעת אנו מתבשרים כי הכל עומד להיסגר. משרד הבריאות לא העביר את התקציב למשרד החינוך, והתוכנית עומדת להיסגר בשנת 2019. האם הם מבינים את המשמעות של הדבר? האם הם מבינים כי סגירה של התוכנית היא פתח לאסון? אם התוכנית הזו תיפסק, נחזור למצב שבו מפחדים אנשי החינוך לגעת בנושא, ועוד יותר גרוע מזה, ייווצר משבר אמון בינם לבין מי שמנסה להעלות את המודעות ולמנוע מקרי אובדנות.
אין לי עניין לקבוע מהיכן צריך להביא את סכום הכסף החסר לתוכנית הנ"ל, אך יש לי עניין רב, רב עד כאב, לזעוק כי מדובר בחיי ילדים, שאפשר וצריך לטפל בהם ולעזור במצבים של מצוקה נפשית, לפני שהם מגיעים למצבים מסכני חיים.
על פי המחקרים, אחד מתוך חמישה בני נוער חושב מחשבות אובדניות. זה מספר גבוה, מספר גבוה מכדי לסגור תוכנית שכזו. כולי תקווה כי יימצא הפתרון בהקדם. כל יום שעובר זה עוד יום שבו צוות החילוץ של חיל האוויר עלול למצוא גופה של נער בן 17 בכיתה י"א, שלא ידע שמתוך החושך יכול לבוא האור, ושהוריו ייאלצו לעשות את הדבר הלא אנושי ולומר עליו קדיש.
לפנייה לכתב/ת 
