מקוקאין עד סקס: נתוני ההתמכרויות בישראל נחשפים

"כולכם מכירים אותי כאולסי פרי, שחקן מכבי תל־אביב, אבל לא הרבה אנשים מכירים אותי בשמי היהודי, אלישע בן־אברהם, אז היום אדבר אתכם, ברשותכם, כאלישע". כך מתחיל פרי את ההרצאות שהוא מעניק בכל הארץ על סיפור חייו, כולל רגעי השפל כמכור לסמים. "הכל התנהל כשורה עד 1983, בשנה השביעית שלי במכבי", הוא מספר. "התחלתי להרגיש כאבים בברכיים. כאבים איומים. הברכיים היו מלאות במים. לפני כל משחק הרופא דקר אותי במחט, שאב את המים ונתן לי קורטיזון ומשכך כאבים. לפרוש מכדורסל לא הייתה אופציה מבחינתי".

את הפרוצדורה הזאת עבר פרי בהצלחה לפני כל משחק, עד שפעם אחת, לפני אחד המשחקים, כשביקש בפעם המי יודע כמה כדור משכך כאבים — הרופא סירב. "הכאב התחזק בצורה יותר אגרסיבית והתחלתי לחפש תחליפים בשוק השחור", מספר פרי. "אחרי תקופה זה הפך ללא אפקטיבי, לכן עברתי לסמים קשים יותר והתמכרתי. לא יכולתי לתפקד ללא סמים. אף אחד לא ידע במכבי תל־אביב על כך. הם הרגישו שמשהו לא כשורה אבל לא ידעו מה. זה החמיר כשלא הופעתי למשחק נגד ריאל מדריד. הייתי חולה והלום סמים בבית. במכבי חיפשו אותי כמו משוגעים ולא מצאו. הבנתי שאני בבעיה גדולה ואפילו קבעתי פגישות עם פסיכיאטר, אבל ביטלתי אותן בגלל הבושה".

אולסי פרי. ההתמכרות היתה התקופה הקשה בחיי(צילום: חגי אהרון)

פרי, מספר 8 האגדי של מכבי, נעצר בהולנד יחד עם בן דודו, קנט ג'ונסון, כשברשותו כמות גדולה של הרואין. הוא הוסגר לארצות־הברית, שם נאסר וריצה בכלא פדרלי 5 מתוך 10 שנות המאסר שנגזרו עליו. אנשי מכבי תל־אביב שמרו איתו על קשר במשך כל אותן שנים, ולאחר שסיים לרצות את עונשו הציעו לו לשוב ארצה ולפתוח בחיים חדשים.

פרי נענה בחיוב. בהרצאתו המרגשת ומעוררת ההשראה והתקווה, עליה עבד יחד עם אייל אלטוויל, מאמן אישי ובונה הרצאות, מספר פרי על התקופה הקשה כילד בניוארק בצל הגזענות האלימה, על החלום הגדול לצאת משם לחופשי בעזרת הכדורסל, על תקופת התמכרותו לסמים ועל הדרך שעשה כדי להיגמל ולחזור לחיים. וכמובן גם על הקשר היהודי שליווה אותו לאורך כל הדרך, עד ליציאה מעבדות לחירות.

"מרגע שהסתבכתי עם הסמים ניסיתי לנקות את עצמי", הוא מספר. "התחלתי לחשוב מה קרה לי ואיך זה קרה. זאת הייתה התקופה הקשה בחיי. עברתי תהליך גמילה והתנקיתי. בניתי הרצאה על החיים שלי, על המשפחה שלי ועל איך הפכתי להיות מי שאני. היום אני עובד בעיקר עם ילדים, להעביר לילדים מסר זה מה שחשוב לי".

המצב רק הולך ומחריף

מנתוני משרד העבודה והרווחה שנחשפים כאן לראשונה ויפורסמו היום בכנס השנתי של השירות לטיפול בהתמכרויות עולה שכיום חיים בישראל כ־120 אלף מכורים לסמים, אלכוהול, הימורים, מין וקניות ברשת. רק אחד מתוך שישה מכורים מגיע לטיפול. עוד מראים הנתונים כי ב־2017 עלה באופן חד מספר הנערות והצעירות עד גיל 25 המטופלות במסגרות משרד העבודה והרווחה על רקע התמכרות. מדובר בעלייה של 28 אחוז — מ־1,290 ב־2016 ל־1,660 ב־2017. מספר הנשים המטופלות בכל הגילים גדל בכ־16 אחוז — מ־2,683 ל־3,107, אבל שיעור הנשים מכלל המטופלים עדיין נמוך לעומת גברים ומהווה 21 אחוז בלבד. מספר הצעירים (גברים ונשים) בקבוצת הגילים 18־25 גדל אף הוא באופן בולט, בכ־19 אחוז. עוד נתון מעניין: 75 אחוז מכלל 15 אלף המטופלים הבוגרים, המכורים לסמים ולאלכוהול או להתנהגויות כמו הימורים, קניות, מין או משחקי מחשב — אינם נשואים.

"השירות לטיפול בהתמכרויות פועל כדי לאתר בני נוער, צעירים ומבוגרים המצויים על רצף ההתמכרויות בחברה הנורמטיבית, והבאתם לטיפול", אומר שבי אהרון, מנהל השירות. "אנחנו מסייעים למטופלים במימוש זכויותיהם מול הרשויות, בשיקום תעסוקתי, סיוע בהתמודדויות שונות כמו החלמה מטראומות, שינוי דפוסים התנהגותיים, וגיוס משפחותיהם לסיוע בתהליך. השירות פועל כדי לספק טיפול אישי המותאם ככל הניתן לצרכיו של כל מטופל. הצוותים שלנו חושבים מחוץ לקופסה כדי ליצור את תוכניות הטיפול החדשניות ביותר בתחום, ומלווים צעד־צעד יד ביד את המכורים לדרך חדשה ולחיים טובים יותר".

עוד מצביעים הנתונים על זינוק של כ־35 אחוז במספר המכורים המטופלים שדיווחו על פגיעה מינית או פיזית. מניתוח התפלגות ההתמכרויות לחומרים פסיכו־אקטיביים בקרב מטופלי המשרד עולה כי 32 אחוז מכלל המטופלים מכורים לאלכוהול, 32 אחוז מכורים לקנביס ולנגזרות שלו באופן שמקשה עליהם לתפקד בחיי היומיום, 14 אחוז מכורים לאופייאטים כמו הרואין ומורפיום, 6 אחוזים מכורים לקוקאין, 5 אחוזים לסמי פיצוציות, ו־2 אחוזים לתרופות מרשם שונות. מניתוח התפלגות ההתמכרויות ההתנהגותיות עולה כי 9 אחוזים מקרב כלל המטופלים מכורים להימורים, 3 אחוזים מכורים למין, אחוז אחד מכור לגיימינג (משחקי מחשב ורשת) ואחוז נוסף לקניות. חלק מהמטופלים התמודדו עם התמכרות כפולה להתנהגות, כהימורים וחומרים פסיכו־אקטיביים.

"איבדתי את הילדות שלי"

 ענת (שם בדוי), בת 36, נולדה להורים מכורים. "הכרתי את הסמים כבר בבית", היא מספרת. "כשהייתי בת שש הוציאו אותי מחזקת ההורים לפנימייה, ובכל זאת, כשהייתי מגיעה לחופשה בבית ראיתי את הסמים. בפנימייה לא הצלחתי ללמוד כי טיפלתי גם באחי הקטן. איבדתי את כל הילדות שלי. ההורים שלי היו נכנסים ויוצאים מהכלא. בגיל 12 התנסיתי בסמים בפעם הראשונה. זה היה אל־אס־די.

"המשכתי לחשיש, וזה הלך וגבר כי שום דבר לא הצליח להשתיק לי את הכאב. לא יכולתי להתמודד עם החיים שלי. בגיל 15 כבר התמכרתי לסמים ממש קשים — קוקאין והרואין. כילדה הייתי מסתובבת בלילות עם חברות ועם בחורים מבוגרים עבריינים. היינו יושבים בבתי ספר, בגנים ציבוריים, במקלטים, ועושים סמים. לפעמים הייתי ערה ברצף שניים־שלושה לילות. הגברים האלה לא היו נותנים סתם סמים, הם ניצלו אותנו מינית, ולכן זה הפך ליותר קשה עם השנים. חוויתי אלימות, מקרי אונס והידרדרתי גם לזנות", היא מספרת.

בגיל 27 ענת נכנסה להיריון בפעם הראשונה ואחרי שכמעט נגעה במוות בגלל מנת־יתר אושפזה וחייה ניצלו. "כשהתאוששתי מטיפול נמרץ, הביאו לי פסיכיאטרית והפנו אותי לטיפול במתדון", היא מספרת. "אחרי שילדתי את הבת הגדולה שלי הפסקתי עם המתדון ונשארתי נקייה תשע שנים. אבל כל זה היה ללא טיפול. כל אותן שנים התמודדתי עם שנאה עצמית — לא יכולתי לשאת את הפנים שלי במראה. לא רציתי שהילדה שלי תחווה את מה שאני חוויתי. ילדתי פעם שנייה ושוב נפלתי לסמים. ברווחה הציעו לי להיכנס לקהילה טיפולית לגמילה מסמים. אמרו לי, 'את אמא טובה, אבל את חייבת לטפל בעצמך'. רק בקהילה התחלתי לגלות מי אני בכלל. פתחתי שם את כל החוויות שלא היה לי אומץ לספר לאף אחד. הפסקתי להרגיש אשמה".

מהטיפול בקהילה ענת עברה להוסטל. "בסיום קיבלתי את הילדים שלי חזרה ואת החיים שלי. היום אני עובדת בקהילה כמדריכה ואני נקייה כבר שלוש שנים. בזכות הטיפול אני יכולה לחבק את הבת שלי. פעם לא יכולתי לשחק איתה. הייתי הולכת איתה לפארק ולא ידעתי איך לשחק. אותי מעולם לא חיבקו ולא שיחקו איתי. רק בטיפול בקהילה למדתי לחבק את עצמי וגם אותה".

דימה (שם בדוי) התמכר לסמים, למין ולאוכל. ההתמכרות לסמים החלה בגיל 17. עשרים שנה השתמש בסמים. "חייתי חיים כפולים. הייתי נשוי ועבדתי, אבל מבפנים רציתי למות", הוא מספר. "השתמשתי בכל סוגי הסמים: אקסטזי, טריפים, אחרי זה קוקאין, קראק, התנסיתי בהרואין ולא אהבתי, ובחגיגת. הכי אהבתי קריסטל מת'. חשבתי שאהיה מכור עד יום מותי. מגיל צעיר הבנתי שלא רציתי לחיות והסמים מילאו חלל ריק ויצרו תחושת אופוריה. בשנים האחרונות הבנתי שאני בבעיה. ניסיתי להיגמל בכל דרך — בעזרת פסיכיאטרים ופסיכולוגים, הכל מהכל — וזה רק הלך והחריף. נשארתי תמיד באותה נקודה. בסופו של דבר נעצרתי ונתנו לי הזדמנות ללכת לקהילה טיפולית. בדרך למרכז הגמילה הרגשתי שאני הולך למות. הייתי במצב נורא, נפשית ופיזית. אמרתי: זהו, אנסה פעם אחרונה, אם זה לא יצליח אלך עם הסמים עד הסוף, עד שאמות".

דימה התגבר על קריז קשה וניצח. לאחר שסיים את הטיפול הציעו לו להדריך בקהילה, היום הוא מטפל במכורים שהיו במצבו. "אני שמח בשבילם שהם הצליחו להגיע לטיפול, כי המון אנשים אפילו את זה לא מצליחים", הוא אומר. "רבים מתים ברחובות, ואחרים נכנסים לבתי סוהר. כאן אנחנו מנסים לעזור להם עם כל הידע שלנו לעבור את התהליך ולהחלים".

הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" במוסף "24 שעות"