ביקורת סרט - "אורי זוהר חוזר": לצפות במיתוס דועך
בסוף הסרט "אורי זוהר חוזר" נראה איש קשיש וכפוף גב הולך ומתרחק מהמצלמה, נבלע בדירתו הירושלמית. זהו רגע צובט לב, ועדיין - קשה לומר שהסרט המתעד את שיבתו הזמנית של זוהר לכס הבמאי מעורר נוסטלגיה או כאב סנטימנטלי. מה שבטוח, כותרת טובה יש לו
כותרת סרטם התיעודי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ' מבשרת כי "אורי זוהר חוזר". אבל לא מדובר בקאמבק קולנועי של אחד מבכירי יוצרי הסרטים בישראל מאז ומעולם, וגם לא באיזו תקוות שווא. אם כבר, שמו של הסרט, שנקרא ככותרת עיתונאית בומבסטית או מחווה לסרטי הנקמה של שנות ה-70, הוא השתעשעות התוהה לגבי הרלוונטיות של חזרה זו.
על פניו, סרטם של רוזנברג וסגלוביץ', שניהם בוגרים מצטיינים של ביה"ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים, אינו יותר מאשר מייקינג-אוף – סרט מאחורי הקלעים המתעד צילומי סרט חדש של זוהר. קראתם נכון: אורי זוהר ביים סרט חדש. ועכשיו הבהרה: מדובר במשהו שהתרחש לפני יותר מעשור, ובסרט עלילתי קצר המספר על רקדנית חוזרת בתשובה שהיה מיועד לצריכה חרדית פנימית. תלמידי סם שפיגל סייעו לזוהר בעבודה על הסרט, ובתמורה זכו גם לתעד את הבמאי השב אל כסאו שנותר נטוש במשך שלושים שנה.
בפועל, הסרט מאפשר לזוהר להרהר ממרחק העשורים בקריירה הקולנועית שלו, וברגע מוצלח ומרגש במיוחד אף לצפות, לראשונה מזה 50 שנה, בסצנת "הערבים הרוקדים" מתוך סרטו האוונגרדי "חור בלבנה" (1965) – ולחייך בהנאה. זה טוב! כן, בעיניו של זוהר עם הזקן והכיפה חי אותו נצנוץ ממזרי של האיש ששאל אותנו רטורית, "אני יפה?!".
זוהר מספר אומנם בקולו, מול המצלמה, את התגלגלות החזרה בתשובה שלו שהחלה עם מפגש גורלי עם רב שהוכיח לו, לזוהר הציניקן והניהיליסט, את דבר קיומו של האל. וכאן אולי אפשר לתהות על מהות הסרט שלפנינו. אחרי הכל, רוזנברג וסגלוביץ' מתייחסים אל זוהר כאל דמות מיתולוגית (גם אם מותר לפקפק אם ישנו באמת מישהו מבין הסטודנטים לקולנוע שסובבים את זוהר שגדל והתבגר על סרטיו) – אך הם מתקשים לפצח את חידת האדם שהוא. במילים אחרות: מה שאורי זוהר מספר הוא מה שהסרט מראה לנו, ללא התערבות או תובנה מצד היוצרים.
הנה-כי-כן: אין ממש חדש בתזה הרואה בצמד סרטיו של זוהר, "מציצים" (1972) ו"עיניים גדולות" (1974), את סרטיו האישיים ביותר. יצירות שבאמצעותן הוא מתבונן בריקנות של חיי ההוללות שלו – ריקנות שתביא אותו בשלהי אותו עשור אל חיק הדת והאמונה.
לעומת זאת, הסרט מציע משהו מאוד לא צפוי שקורה במפגש המחודש של זוהר עם תעשיית הקולנוע. שכן נדמה כי זוהר מעולם לא עזב. הוא שב לביים בנמרצות ושובבות – והסצנה הנהדרת, שאי אפשר היה לביים כמותה, שבה הוא דוחק בצוותו ושחקניו להשתלב בלוויה אמיתית, בין מתאבלים ומקוננים על-באמת, מוכיחה שלוּ לרגע זה בלבד הקולנוע הוא-הוא האלוהים.
קשה לומר שהסרט מעורר איזושהי נוסטלגיה. אין בו כאב סנטימנטלי (כפי שהיה ב"חתונה בירושלים" של רנן שור, שתיעד את נישואי בנו של זוהר ובתו של אריק איינשטיין לצליליו הנוגים של "הוא חזר בתשובה"), וגם לא בחינה מפוכחת ומעודכנת של מקומו של זוהר בתולדות הקולנוע הישראלי. זהו סרט שבו זוהר מספר את מה שמי שהיה שם בזמן אמת כבר שמע ויודע, ומי שלא – טוב, אולי זה הסרט בשבילו.
מעניין יהיה לראות עד כמה די בשמו של זוהר ("חוזר!") בכותרת כדי למשוך את הקהל אל האולמות. ספק אם זוהר הקולנוען, לו היה מוסיף לעבוד היום, היה מצליח לעשות זאת. נדמה שרוזנברג וסגלוביץ' מודעים לדעיכתו של המיתוס. אחרי הכל, הם בוחרים לסיים את סרטם בתמונתו של איש-קשיש, גבו מעט שחוח, הולך ומתרחק מהמצלמה, נבלע לעת לילה בדירתו הממוקמת בקומת הקרקע של בניין מגורים ירושלמי. זהו רגע צובט לב, אבל נראה שזוהר שמח לחתום את חזרתו הזמנית אל הקולנוע, להיפרד, ולשוב ולהיות מי-שהיה.
