"נתן": ספר חכם שמאתגר את קוראיו

עדי שורק היא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבי פרוזה ישראלים שהכישרון, ההשכלה והטכניקה הספרותית שלהם שייכים בבירור לסקאלה אחרת. כותבים שמנהלים יחסים עם קוראים שיהיו מוכנים להתמסר למבנה המורכב, הניסיוני, לטשטוש בין ספרות עלילתית לכתיבה עיונית. ספרה הקודם של שורק, 'לפעמים מאבדים אנשים', נראה לי כמו ספר שפונה בעיקר לעצמו ולקוראים בני דמותו. אבל ספרה החדש עירער את הדעה הקדומה הזאת. 'נתן', סיפור ארוך או רומן קצרצר, מוכיח ברובו שהשכלה ונטייה אינטלקטואלית לא חייבות להפוך לשיעור בספרות, להתחפרות פנימית בבית הקברות של ספרי המופת בעברית וביידיש.

אפילו הקדמה כזאת היא עניין מבאס ביחס לאופן החד והחיוני שבו הספר יוצא לדרך. בסגנון הקדמה למחזה או הוראות לקוראי ספרות מראשית המאה הקודמת - מוצגים בני משפחה אחת, שהתפצלה בין יבשות, בין שני דורות, לארבע רוחות השמיים. דמותו של נתן, אבי המשפחה שעל שמו נקרא הספר, מקבלת תפקיד קלאסי של אנטי גיבור יהודי. מהגר, בעל חובות, האיש שנמלט ונבעט ממולדתו ומביתו אל העיר הגדולה. במקרה הזה, ניו־יורק של שנת 89', שלא מסבירה פנים לגבר הישראלי המבוגר, המכריס, לקראת גיל פנסיה. במקום ליהנות מהקשרים, מחוש ההמצאה, מהעסקים שעשה במולדת, הוא מצטופף עכשיו בבית עמוס באנשים עם צרות משלהם. אורח נוסף שמסתובב בין הרגליים ומצטרף לארוחות הוא הדבר האחרון שהם צריכים. אבל המשפחה הזאת, ובדומה לה גם המראות השונים והמוזרים של ניו־יורק התעשייתית והמתוירת, מעוצבים כמַראה כפולה.

עטיפת הספר

השתקפות מעוותת של הסיפור המשפחתי שלו עצמו. ובמבט רחב יותר, השתקפות של הסיפורים היהודיים הגדולים על הפליטים, המהמרים ומבקשי המזל שעוזבים את מזרח אירופה, את השטייטל, את האישה והילדים המורעבים, במטרה לפתוח דף חדש, לשלוח כסף הביתה, להפוך לסיפור הצלחה.

כל זה נשמע כמו מדריך תיירות לספרנים ועכברים מלומדים, אבל בפועל, אין צורך דחוף במטען תרבותי ספציפי כדי ליהנות מהספר. מה שכן, 'נתן' דורש התמסרות וריכוז. שורק מתייחסת לקוראיה כאל אנשים אינטליגנטיים, שיכולים להבין בדיחות דקות, מעברים מהירים ולא מוצהרים בין תיאור של התרחשות ממשית לבין מקטעי הזיה, היזכרות. מצד שני, היא מגבילה את עצמה ככותבת לירית ומשתמשת בצרכים המיידיים של הגיבור - להגיע בזמן לראיון עבודה, למצוא אוכל זול, לשמור על מכנסיים נקיים ועל מראה מהוגן - כמין הגבלה יצירתית. גם כשנתן מאבד אחיזה במציאות, כשהוא הופך למין גיבור קפקאי בסיוט עירוני, לאליס בארץ הפלאות הניו־יורקי - ההפלגה הספרותית יוצרת מתח עלילתי: מתי ההוזה יתעורר, יחזור לגובה הקרקע. ככל שהספר מתקדם, ההקשר ההיסטורי והמציאותי מתחילתו עובר בהדרגה לקוטב הספרותי, החלומי והתיאטרלי. גם בחלקים האלה 'נתן' הוא ספר יפה ומקורי, אבל אני העדפתי את המינון ההפוך בתחילת ההפלגה. יותר סיפור; פחות ספרות ומחשבות על היסטוריה וספרות.

ובכל זאת, די בטוח שאחזור לספר הזה. להתעמק, למשל, במקומות שבהם שורק שותלת דמות צידית של נערה משוטטת, כמין כפילה שלה עצמה. מי שאולי תהפוך למספרת או יוצרת. כבר עכשיו, ניכר ששורק מצליחה למזג כאן שני נושאים ספרותיים בולטים משנות האלפיים: המאבק הבלתי אפשרי להתבגר, כלומר, להיעשות לבעל מקצוע, להתפרנס, להשיג עצמאות כלכלית. ומנגד, הזרם הגובר של ספרות שמתמקדת בדמויות של גמלאים, זקנים ואנשים בערוב ימיהם. בדרמה שבמרכזה המאבק להישאר אדם עובד ויצרני, למרות שהעולם סביב רואה באנשים בני 40 ומעלה סוס זקן שפג תוקפו.

על הדרך, 'נתן' יוצר הקשר מציאותי יותר לגל ספרות וקולנוע דיסטופיים. במקום סוף העולם, שורק מדברת על הרגע שבו האנושות מפסיקה להזדקק לאנשים, למומחיות שלהם. נתן הוא לא בדיוק הקבצן או הפושטק המלומד שסופרים כמו מנדלי ושלום עליכם חיבבו על הקוראים. הוא דמות מהוגנת וחכמה, לפחות בעברו, ספק סטארטאפיסט, ספק הוזה, שמתפקד כשגריר מטעם קורא בן זמננו. המציאות שלו היא סיוט בעיניים עכשוויות: הזדקנות, חיפוש עבודה לשווא, שוטטות בעיר בלי סמארטפון ומפה לוויינית. הפיכה מבעל בית למהגר ונווד.

בניגוד אליו, לממציא ולמוכר הפטנטים, נדמה לי ששורק יודעת שהיא מציעה סחורה לא מבוקשת. שאין קהל רחב שמעוניין במומחיות הספרותית שלה. ועם זאת, הספר כתוב מתוך ביטחון כזה, מתוך הנאה ספרותית גלויה ויציבה, שהוא משכיח את העובדה הזאת. בניגוד לכותבים ישראלים שקרובים לשורק מבחינת גישה ואוריינטציה ספרותית - עינת יקיר, לילך נתנאל, דרור בורשטיין בכמה מספריו - 'נתן' לא מתרפק על כתיבה בחלל ריק. במקום זה, הספר בונה סביב הקול שלו עיר שלמה, דמויות, ביוגרפיות, שכל פרט ופרט מתוכן רק מחכה למבט ולתנועה. מדוכן הנקניקיות הזולות ועד בית הקברות היהודי העתיק.

הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".