"מחלת נפש היא חלק ממני אבל לא מגדירה אותי"
דינה פולישוק סובלת ממחלת נפש שמכתיבה את מהלך חייה. בטור מרגש היא מספרת על המגבלות שהמחלה מציבה בפניה, על הסטיגמות שהחברה לא משתחררת מהן ועל האנשים שהאמינו בה ונתנו לה הזדמנות להגשים את החלומות שלה
אני סובלת ממחלת נפש. זה רציני, זה מתיש וזו לא בדיחה. אני חכמה, אינטיליגנטית ואינטלקטואלית. למדתי לתואר מתקדם והייתה לי קריירה במשך שנים רבות, תוך כדי התמודדות עם מחלת הנפש, עד שהיא התגברה על חיי.
אני לא נעלבת או נפגעת כשמשווים טיפשות עם מחלת נפש, זה פשוט מעציב אותי. הסיבה שיש סטיגמה למחלת הנפש, סטיגמה מסוכנת שמונעת מאנשים לבקש עזרה שהם זקוקים לה עבור שיקום וכדי לבנות חיים של משמעות, היא תוצאה של חוסר ידע וחוסר רצון להבין.
מחלת נפש היא תופעה אמיתית ומגבילה, אבל לא מדובר בגזר דין מוות. יש תקווה וטיפול, ומחלת הנפש שלי היא חלק ממני, אבל היא לא מגדירה אותי.
לפני מספר שנים אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית בפעם הראשונה. במקביל לתחושת הבלבול והכאוטיות, חשתי גם הקלה, כי האמנתי שסוף סוף אקבל את העזרה שהייתי זקוקה לה נואשות. לצערי, במקום להשתקם, הפכתי להיות מושא ללעג וזלזול.
היו שהעירו ואמרו שאנשים רבים חווים משברים וקשיים ועדיין הם לא מגיעים לאשפוז פסיכיאטרי. הם גרמו לי להרגיש שאולי אני טועה ואפילו צריכה לחוש בושה על כך שפניתי לעזרה. היו שניסו לבטל את החוויות שלי והניסיון שלי להבין כיצד הגעתי לסיטואציה הזו. עד שלבסוף הסטיגמה האישית הופנמה ובמשך כמה שנים לא יכולתי לצאת מהבית ובקושי להתקלח או לישון. התביישתי בקיום שלי כל כך עד שקברתי את עצמי בארון וירטואלי, מערה, שיצרתי בראשי כדי להגן על עצמי.
בהתחלה, המשכתי לנסות "להחלים", למרות שלא היה לי חזון לגבי מה זה אומר להחלים ממה שאני מתמודדת איתו. הסטיגמה השלילית גרמה לי להרגיש יותר ויותר לא כשירה ולא ראויה. ככל שהפכתי להיות מודעת למוזרויות שלי וככל שניסיתי להתגבר עליהם, כך נכשלתי, עד שלסוף ויתרתי על עצמי.
"אנחנו רואים אותך מבעד לכאב"
אני זוכרת התכתבות במיילים שהתקיימה בין אחותי לביני באותה תקופה חשוכה בחיי. ניסיתי לשכנע אותה לעזוב אותי לנפשי ופשוט לתת לי למות. היא סירבה להסכים עם הקביעה שאני חסרת ערך. שנים לאחר מכן, הצלחתי להעריך את ההקרבה שלה. עבורה היה מדובר בהשקעה מינימלית באחות שהיא אוהבת ומאמינה בה, בעוד שזה היה למעשה הרבה יותר מזה.
כל זאת ועוד. למרות העובדה שמחלת נפש היא טאבו בקהילה שלנו, היא עשתה צעד לא פשוט כשחשפה את מצבי בפני בן זוגה הטרי ומשפחתו, כדי לגייס אותם לעזרה. הם אכן סייעו וחיברו אותי לתוכנית שיקום. אולם על אף הנחישות מצדי, נבעטתי החוצה מהתוכנית הזו. ומזו שאחריה. אבל מסר אחד שקע בזכות ההתערבות של משפחתי: "יש לך סיכוי. אנחנו רואים אותך מבעד לכאב ומעבר לבושה שאת חשה".
בהמשך הדרך השתלבתי בעמותת 'אנוש'. דרך הליווי שקיבלתי ובאמצעות סל השיקום, למדתי כיצד לקבל את עצמי כפי שאני. אתגרי מחלת הנפש שלי הם חלק ממי שאני. אני לא יכולה להתכחש לקיומם או לברוח מהשפעתם על עברי וממי שאני היום. ועדיין, יש בי עוד כל כך הרבה מעבר לתווית או לאבחנות.
אמיר, המנהל של תוכנית השיקום בקהילה והמדריך שלי הסביר זאת הכי טוב: מחלת נפש לא מגדירה אותך כאדם. המסר של 'אנוש' הוא שלכל אדם, כולל מי שנאבק במחלת נפש, יש מה להציע לחברה ואין לתת לאתגרים של ההתמודדות הנפשית לעמוד בדרכם, בדרכנו. בטח ובטח שלא ניתן לסטיגמה חברתית שלילית לעצור אותנו או להשאיר אותנו מאחור.
תמיד תהיה סטיגמה על המחלה
הסטיגמה תמיד תהיה קיימת ואני לא זקוקה יותר לאישור מכל אדם אחר בעולם. למדתי כיצד לתת לעצמי תוקף, וזה הדבר החשוב ביותר. עם זאת, אני ממשיכה להיתקל בחומות ומחסומים בדרכי לחיות את חיי.
הנה, רק לאחרונה התקבלתי לעבודה ועדכנתי את המעסיק שיש לי מחלה נפשית ואף הצגתי בפניו אישורים רפואיים על יכולותי לעבוד. ברגע שהסתיימה ההכשרה עבור העבודה הוא הודיע לי שהם בעצם לא זקוקים יותר לשירותיי. הוא לא הרחיב מעבר לזה ולי נותר רק להניח שהוא חושש להעסיק אדם שאובחן כמתמודד עם מחלה נפשית.
בפני המעסיקים הנוכחיים שלי חשפתי את האמת לגבי מצבי הנפשי רק לאחר תקופה בה חשתי נטל כבד להסתיר את המידע הזה. ועדיין כל יום אני חוששת שהם יעריכו אותי באופן שונה בעקבות כך ושאולי עשיתי טעות שחשפתי את עצמי.
ומה לגבי העתיד? התוכניות שלי הן להתמיד בעבודה שלי, להיות יותר עצמאית מבחינה פיננסית, למצוא מקום מגורים משלי, ואולי אפילו אוכל לכלכל את עצמי ולא להסתמך על קצבת הנכות.
החלום הגדול שלי הוא להיות רופאה או להיכנס לתחום המחקר, כדי למצוא עוד פתרונות עבור מתמודדי נפש. מחלות רבות חוו פריצות דרך רפואיות וטיפוליות במהלך 50 השנים האחרונות, בעוד שבריאות הנפש ופסיכיאטריה עדיין לוטות בערפל.
אני לומדת, אני כותבת בלוג אישי, ויש לי חלומות רבים ושאיפות אליהן אני מקווה שהעתיד יוביל אותי.
אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, מקיימת השנה את ערב ההתרמה השנתי ומציינת 40 שנה של פעילות. כל הכנסות הערב יופנו לתמיכה במגוון שירותי השיקום, אותם מעניקה 'אנוש' למתמודדים עם מגבלה נפשית, לבני משפחותיהם ולמאבק בסטיגמה.
האירוע יתקיים ביום ראשון ה- 11/11/2018 בשעה 20:30, בהיכל התרבות בתל אביב.
רכישת כרטיסים לאירוע בטלפון 054-7172254 או במייל
לפנייה לכתב/ת 
