רכבת אחרונה מלונדון: ארסנל מחכה לליברפול / "מר עולם"
התותחנים מראים שיפור ניכר תחת אונאי אמרי, וכבר שכחו מארסן ונגר. השחקנים רצים יותר מכל קבוצה אחרת בפרמייר-ליג, אוזיל חזר להיות רעב, לוקאס טוריירה מזכיר את פטריק ויירה, אבל רק ההגנה עדיין מקרטעת. האם זה יספיק הערב (שבת, 19:30) מול הקבוצה הבלתי מנוצחת של יורגן קלופ?
כמעט קשה להאמין, אבל אוהדי ארסנל שכחו מארסן ונגר. כלומר, לא שכחו לו את הישגיו הגדולים מהעבר הרחוק, אבל לגמרי לא מתגעגעים למאמן הצרפתי ששלט בקבוצה ביד רמה במשך למעלה מ-20 שנה. ויש לכך סיבה טובה: אחרי כמה שנים מאכזבות ומייאשות, הקבוצה פשוט נראית מצוין והאוהדים מחייכים ושרים "ארסנל שלנו חזרה".
מה שקורה בתקופה האחרונה מזכיר לאוהדים הוותיקים ימים יפים, אבל די רחוקים. כן, ארסנל משחקת כדורגל נהדר, רשמה סדרה של 11 ניצחונות רצופים בכל המסגרות - מה שלא קרה לה מאז 2007 - ויש כבר כאלו שמפנטזים על מאבק על האליפות. האמת היא שאם ארסנל תנצח בשבת (19:30) את ליברפול באצטדיון האמירויות, אי אפשר יהיה שלא לדבר על הסיכוי של התותחנים להיאבק על התואר בו לא זכו כבר 15 שנה.
ארסנל נמצאת כעת במקום הרביעי בטבלה עם 22 נקודות, ארבע פחות ממנצ'סטר סיטי וליברפול, שתי הפייבוריטיות הגדולות. למרות התיקו 2:2 מול קריסטל פאלאס בתחילת השבוע, המשחק שעצר את רצף הנצחונות המרשים שלה, אי אפשר להסתיר את האופטימיות בקרב האוהדים.
היו שנים, בתחילת דרכו של ונגר בארסנל, שבהן הקבוצה מצפון לונדון הייתה הטובה ביותר באנגליה ונאבקה בעיקר מול מנצ'סטר יונייטד הגדולה של אלכס פרגוסון על הבכורה. ארסנל זכתה באליפות ב-1998, 2002 ו-2004, וגם הגיעה לגמר ליגת האלופות ב-2006.
אבל אז החלה הנסיגה האיטית, אך הבטוחה. ב-2006, השנה בה התותחנים הפסידו בגמר הצ'מפיונס לברצלונה, הם סיימו במקום הרביעי בפרמייר-ליג. זו הייתה הראשונה מבין 13 עונות בהן הקבוצה לא הייתה מעורבת במאבקי האליפות ולא סיימה מעל למקום השלישי, למעט סגנות אחת נדירה ב-2016. אם עד לפני שנתיים ארסנל התנחמה בכך שהיא לפחות משחקת באופן קבוע בליגת האלופות, גם זה כבר השתנה, אחרי שסיימה לפני שנתיים במקום החמישי ובעונה שעברה במקום השישי - הדירוג הנמוך ביותר שלה מזה 24 שנה.
ארסן ונגר הלך ובמקומו הגיע אונאי אמרי הספרדי. לאמרי יש רזומה מרשים, שלוש זכיות ברציפות בליגה האירופית עם סביליה ואליפות בצרפת עם פריז סן ז'רמן בעונה שעברה, אבל לא כולם היו מרוצים מהמינוי. אמרי נתפס בעיני רבים באנגליה כמאמן שלא באמת שייך לרמות הגבוהות ביותר, לשם ארסנל מכוונת. בפ.ס.ז' הוא אמנם זכה באליפות אשתקד, אבל הפסיד את התואר עונה לפני כן למונאקו ונכשל בליגת האלופות.
חוץ מזה, האנגלית שלו פשוט איומה. לכאורה, מדובר בעניין שולי וזניח, בעידן שבו רוב השחקנים הם זרים. עובדה שקלאודיו ראניירי ואנטוניו קונטה האיטלקים, שגם הם לא בדיוק דיברו אנגלית אוקספורדית, זכו באליפות באנגליה עם לסטר וצ'לסי בהתאמה. ועדיין, גם היום מעט מביך לשמוע את אמרי מתעקש לדבר אנגלית רצוצה במסיבות העיתונאים. ברור שאין לכך קשר ליכולות המקצועיות שלו, אולם מבחינת התדמית, זה לא ממש תורם לו.
אמרי הודיע כי הוא מסרב להיעזר במתורגמן והבטיח כי עד חג המולד הוא ידבר אנגלית שוטפת. נחכה ונראה. כדי להוכיח עד כמה הוא נחוש בעניין הזה, הוא דורש משחקניו לדבר אך ורק אנגלית בחדר ההלבשה.
רצים יותר מכולם
בינתיים, התוצאות והיכולת על הדשא הפכו לנושא השיחה העיקרי, לא יכולות הדיבור של המאמן. ואין בכלל ספק, מדובר בשינוי עצום לעומת מה שהתרגלנו לראות מהתותחנים בעונות הקודמות.
דבר אחד ברור: אצל אמרי עובדים באימונים הרבה יותר קשה מאשר עבדו אצל ונגר. גם המשמעת אצלו היא מעל לכל, וההקפדה על הפרטים. אם בעונה שעברה ממוצע הקילומטרים שגמאו שחקני ארסנל הציב אותם רק במקום השמיני בליגה ולפני שנתיים במקום ה-11, העונה הם במקום הראשון עם 114 ק"מ בממוצע למשחק.
את השינוי בגישה אפשר לראות בעיקר אצל מסוט אוזיל, הקשר הגרמני של הקבוצה, שהביקורת העיקרית כלפיו מאז שהגיע מריאל מדריד הייתה שהוא לא שומר על יציבות ונוטה "להיעלם" במשחקים גדולים. בשבת מול ליברפול יהיה מבחן גדול לאוזיל.
לפני שבועיים הקשר הציג יכולת מדהימה בניצחון 1:3 על לסטר, אחד ממשחקיו הטובים ביותר במדי ארסנל. הוא לא הפסיק לרוץ, למסור ולהיכנס לשטחים הפנויים. הוא היה מעורב כמעט בכל השערים, למרות שמבחינה רשמית היה רשום רק על בישול אחד. יכול להיות שזה קרה גם משום שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ענד את סרט הקפטן מתחילת המשחק.
מול קריסטל פאלאס היה לאוזיל משחק פחות טוב, וכשאמרי החליט להחליפו הוא ירד בזעם מהמגרש והשליך את הכפפות. המאמן הספרדי לא ראה בכך בעיה, להפך. מבחינתו זה היה סימן שאוזיל רעב לשחק ולהמשיך להצליח. זה לא היה אוזיל הנונשלנטי, כמעט אפאתי שהתרגלנו לראות. אמרי דורש מאוזיל לעבוד קשה ולא להסתמך רק על הכישרון שלו, וזה המסר לכל הקבוצה.
יש עוד נתון שמוכיח עד כמה ארסנל הפכה להיות קבוצה רעבה, קבוצה שלא מפסיקה להילחם: 24 שערים היא כבשה העונה בליגה, 19 מהם במחצית השנייה. היא פשוט לא מוותרת עד לשנייה האחרונה, וזו גם עדות לשיפור מבחינת הכושר הגופני והמנטלי.
גם שחקני הרכש שהגיעו הקיץ תורמים את שלהם, ובמיוחד הקשר האורוגוואי בן ה-22, לוקאס טוריירה, שנרכש בקיץ מסמפדוריה ב-30 מיליון אירו. אחרי חודשיים בלבד אוהדי ארסנל כבר מתחילים להשוות את טוריירה לפטריק ויירה האגדי, ושרים לו את השיר המפורסם ששרו לקשר הצרפתי בתחילת עידן ונגר.
טוריירה מוסיף לארסנל את מימד הקשיחות וה"רוע" במרכז המגרש, מה שהיה חסר לה מאוד בשנים האחרונות. על ארסנל תמיד אמרו שהיא משחקת כדורגל יפה, אבל אין לה עוצמות מנטליות ואין לה קשר הגנתי שעושה את ההבדל. עכשיו יש לה. הכיסוי של טוריירה מאחור גם מאפשר לאוזיל להיות הרבה יותר חופשי בתפקיד היצירתי שלו. הוא חזר להיות מספר 10 קלאסי, כמו ששיחק במונדיאל בדרום אפריקה ב-2010 ובתחילת דרכו בריאל מדריד.
החולייה החלשה
ועדיין, יש לא מעט סימני שאלה. בעוד שפייר אמריק אובמיאנג שהגיע בינואר מדורטמונד ואלכסנדר לאקאזט הצרפתי מבקיעים את השערים שמצפים מהם, ההגנה של ארסנל היא נקודת התורפה של הקבוצה.
לעבר השער של ארסנל נבעטו העונה 141 בעיטות. זה יותר מדי. רק חמש קבוצות, בעיקר מהתחתית, עמדו תחת יותר איומים אל השער בעשרת מחזורי הפתיחה. רק לשם השוואה, אל השער של מנצ'סטר סיטי נרשמו 59 בעיטות, לזה של ליברפול 80 ומול צ'לסי 89. שקודרן מוסטפי, רוב הולדינג וסוקרטיס פאפאסטופולוס הם לא בדיוק הבלמים הבכירים בפרמייר-ליג וגם ברנד לנו, השוער החדש שנרכש מבאייר לברקוזן, צריך עדיין להוכיח את עצמו.
המשחק מול ליברפול הוא באמת נקודת מבחן. אף אחד לא שכח שבשני המשחקים הקשים שהיו לארסנל בתחילת העונה היא הפסידה - 2:0 למנצ'סטר סיטי ו-3:2 לצ'לסי. אז נכון שמאז היו לה 13 משחקים שמתוכם ניצחה ב-12 וסיימה אחד בתיקו, אבל באף אחד מהם היא לא התייצבה מול קבוצת צמרת. ארסנל רשמה ניצחון אחד בלבד ב-12 משחקיה האחרונים מול חמש הגדולות האחרות של הפרמייר-ליג, מה שמסביר עוד יותר טוב את גודל האתגר.
גם אם ארסנל תנצח את ליברפול, מעטים מאמינים שיש לה בסגל את העומק הדרוש כדי לזכות באליפות. עם זאת, צריך לזכור שבמועדון הלונדוני החלו השנה תהליך יסודי של בנייה מחדש, ולא מדובר רק בהחלפתו של ארסן ונגר ה"נצחי". איבן גאזידיס בן ה-54 היה האיש החזק במועדון בעשור האחרון והיה המנהל בפועל. מבחינה כלכלית הוא עשה עבודה נהדרת, אולם התמיכה שלו בארסן ונגר, גם בשנים הלא טובות ומול מחאה גוברת והולכת של האוהדים, הביאה לבסוף לעזיבתו.
גאזידיס עבר לנהל את מילאן ובמקומו הגיעו שניים: וינאי ונקטשאם שמונה להיות אחראי על הפן המסחרי-כלכלי, וראול סאנלהי שאחראי על הצד המקצועי. ונקטשאם היה אחד מבכירי המארגנים של אולימפיאדת לונדון ב-2012 ואילו סאנלהי עבד שנים רבות בברצלונה, וכמובן שהקשר שלו עם אונאי אמרי בן ארצו אמור להיות משמעותי.
ונקטשאם דיבר לאחרונה על המטרות של ארסנל, ולא התבייש להצהיר: "אנחנו שואפים לזכות בכל התארים הגדולים, שזה אומר הפרמייר-ליג וליגת האלופות. המטרה הקרובה היא כמובן לחזור לליגת האלופות, אך זו תחנה במסע ולא המטרה הסופית". בשבת, כשארסנל תתייצב באצטדיון האמירויות למשחק הביתי מול ליברפול הבלתי מנוצחת, זו עשויה להיות אחת התחנות הראשונות במסע שלה חזרה אל צמרת הכדורגל האנגלי והאירופי.
לפנייה לכתב/ת 
