לנהוג בעולם השלישי, למות בארץ

במסע לאוגנדה ראיתי תושבים עולים בהמוניהם על כלי רכב קטן, נוסעים במהירות, גם נערים, ללא קסדות ופחד. בעצם, במה הם שונים מאיתנו?

נויה שגיבפורסם: 02.11.18 , 06:43

מחזה שכיח בדרכים באוגנדה(צילום: נויה שגיב)

אפריקה מטלטלת. הצפיפות בערי אוגנדה היא משהו שאנחנו לא מכירים. צפיפות מבהילה. הכפרים טובעים בעוני. יש להם אדמה עשירה, ופרה ליד הבית, ופירות וירקות בשפע, ואם הם רוצים לבנות חדר נוסף בבית הם לא צריכים אישורים מהעירייה ותוכנית מקבלן - פשוט לוקחים בוץ ומים ובונים - אבל אני יודעת שלרובם אין אופק.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ילדים לבושים סחבות, צועדים יחפים בשבילים בין הכפרים, הולכים שעות לבית הספר, מנופפים לנו לשלום, ואני מנסה שלא לאכזב אף אחד שמסתכל עלינו בעיניים כלות. הילדים שאתנו במסע לא מאמינים שבני גילם הולכים ברגל לבד לבית הספר כל כך הרבה שעות. אין להם אופק כי תוחלת החיים שם היא בערך 60. כולם עם שיער קצוץ כי אין כסף לתכשירי קוסמטיקה. מחצית מהילדים החמודים שראינו בדרכים ובבית הספר שבו ביקרנו ימותו ממלריה. לא מסרטן. רובם לא מעשנים כי סיגריות יקרות ולעשן זה מילולית לשרוף את הכסף שלך, שאין.

ובדרכים משאיות שעליהן מצטופפים עשרות אנשים, מחזיקים את עצמם בקושי ומתנדנדים בחוץ. כלי הנהיגה הרווח ביותר הוא "בודה-בודה", כינוי מקומי לאופנועים שלוקחים מגבול לגבול, בורדר טו בורדר. בודה בודה. שניים, שלושה, ארבעה וחמישה על בודה בודה אחד. חברים, זוגות, משפחות עם ילדים ותינוקות. כמובן בלי קסדות. קסדות זה יקר. גם החיים, אני אומרת למדריך המקומי, והוא צוחק. עולם שלישי.

באחד המסעות רץ מולנו בכביש רועה צאן מובל בחבל על ידי פרה מקומית משוגעת עם קרניים ענקיות. כל כלי הרכב מצליחים לנווט את דרכם, לא לפגוע ברועה ובפרה. חוץ מרוכב בודה בודה אחד, שנושא על האופנוע שלו הרים של בננות. הפרה מרימה אותו בשתי הקרניים ומעיפה אותו באוויר כמו בסרט מצויר. האופנוע עף והוא על הרצפה.

אנחנו, מצוידים ברופאה ובציוד רפואי, עוצרים לטפל בו. גלי הרופאה חובשת כפפות, אני מגישה לה תחבושות סטריליות, בניסיון לתת טיפול ראשוני לנהג שנפגע. הוא מתקשר למישהו. גלי הרופאה ואני מסתכלות אחת על השנייה. ידו האחת של הבחור פוכרת בערמת גללי פרה. אנחנו משערות שהוא לא התקשר לסוכן הביטוח שלו וגם לא למגן דוד או לעזרה ראשונה. הוא כנראה יסתדר בלעדינו. אנחנו מסיימות את הטיפול הראשוני וממשיכות מלאות מחשבות על התאונה. ככה הם נוסעים, במהירות, בלי קסדות. עולם שלישי.

עבור רוב הילדים שיצאו אתנו למסע זו לא פעם ראשונה בחוץ לארץ. אוגנדה מסקרנת ומביכה אותם בד בבד. ילדים יפים. כל ההווה שלהם מכוון לאופק עתידי וההורים יוצאים מגדרם כדי לחנך ולהעשיר את עולמם, לתת להם כלים, לרפד אותם, ללטף, לדאוג לשלומם. אני לא חושבת שלהורים האוגנדים פחות אכפת, אבל הילדים שלהם מתים יותר. מתאונות, ממחלות, מהיעדר טיפול רפואי. במילים פשוטות, מעוני.

מסע מאגנה באוגנדה(צילום: יהודית הופמן)

החזרה לארץ אף פעם לא קלה לי אף שאני יוצאת למסעות 4-3 פעמים בשנה. המעבר חד משחור ללבן, מנופים רחבים לרחובות הצרים של תל אביב. מהדאגה ל-30 אנשים לדאגה לשניים הפרטיים שלי. רוב הפעמים זה קשה הרבה יותר (השניים שלי). אבל זאת המציאות שלי. אדוות המסע מהדהדות בי שבועות רבים אחרי.

בשבוע האחרון אני שואלת את עצמי במה אנחנו שונים מהם? גם אצלנו נוהגים כמו משוגעים בלי קסדות. גם אצלנו נוהגים מתחת לגיל המותר. גם אצלנו מרכיבים יותר מכמה שאסור להרכיב. גם אצלנו מבוגרים מסכנים את עצמם בזמן נהיגה כשהם כותבים או מדברים או מסתכלים בנייד. אם ילד בן 6 היה נוהג באוטו שלי ותוך כדי נהיגה מסתכל בצעצוע, הייתי לוקחת לו מיד לפחות את הצעצוע או את ההגה, אחד מהם.

גם אצלנו מזלזלים בהוראות, מתעלמים מההיגיון הבריא, שותים ונוהגים, מצפצפים ולא אדיבים, ומרוב עצבים, זלזול וחוסר התחשבות - נגרמות תאונות. עולם שלישי זה אנחנו.

על התאונה שהתרחשה השבוע בכביש 90 נאמר שהיא הקשה ביותר זה שש שנים. יש מי שסופר ומודד. אבל התאונות יומיומיות. במסע הכתיבה האחרון שהדרכתי השתתפה אישה שבנה נפגע בתאונת דרכים כשהיה בן שנתיים. זה לא אייטם שנספר כתאונה קשה, אבל היום יש לה ילד בן שבע שיושב בכיסא גלגלים עם חיתול, ילד שהיא לא מבינה מה הוא אומר לה ומנגבת לו את הרוק מהפה, מאכילה אותו ומנסה לנחש מה עובר לו בראש. במסע היא סיפרה לי שהכי נורא לה כשהיא קמה בבוקר ורואה שטיפסה עליו בלילה נמלה. "הוא בטח השתגע מרוב גירוד אבל אין לו איך להזיז את הנמלה".

אנחנו מתנהלים כמו עולם שלישי, אבל מהסיבות ההפוכות לגמרי. להם אולי אין ברירה. אבל אנחנו? יש לנו מכוניות חדשות, ואופניים חשמליים, וטלפונים ניידים וחכמים ואין בנו את הצניעות ואת החכמה לשים גבולות לעצמנו ולילדים שלנו. אכפת לנו פחות מהילדים שלנו? לא חושבת, אבל בינתיים באפריקה מתים מעוני ופה מתים מעושר.