אפקט ההחלפה / טור

כמו כל תהליך מורכב גם גמילה ממאמן נעשית בשלבים, בצעדים. יש את הפרידה עצמה, לפעמים השלב הקשה ביותר, ואחריה את שלב הביניים, ההמתנה, זה שמגיע בדמותו של רוב מאס או דוד מרטן. לשלב הרביעי והאחרון, החשוב ביותר, עוד נחזור, אבל עוד לפניו יש צעד שלישי, זה שנמצאת בו בית"ר ירושלים, והוא המשחק-שניים הראשונים של המאמן החדש, רגעים המהווים לפעמים את שיא התהליך. אתמול הרגישו בבית"ר את השיא הזה.

לטבלת ליגת העל

סטטיסטית, בכל העולם, מאמנים שמגיעים באמצע העונה זוכים להצלחה הגדולה ביותר במשחקים הראשונים שלהם בתפקיד. אפקט החלפת המאמן, קוראים לזה, וניר קלינגר נתן לאותו אפקט דחיפה נוספת קדימה, עזר לו לעזור לו. אחרי מחצית ראשונה מזעזעת, בה מכבי חיפה הייתה גדולה על בית"ר, קלינגר החל לנסות דברים אחרים. הוא עבר משלושה בלמים לשניים והעביר את מיקי סירושטיין לקישור. הכניס את מאור בוזגלו וכשדברים לא עבדו היטב עם ערן לוי באגף (הגיוני) הוציא אותו עבור אור אינברום.

קלינגר בסיום. האפקט עבד(צילום: אורן אהרוני)

בוזגלו כבש, גם אינברום. סירושטיין, מתפקידו החדש, בישל לאחרון באומנות. לא הכל הגיע כתוצאה מאיזה מגע של קסם, כמובן, אבל אלה היו נסיונות להגיב למתרחש על המגרש, דבר חשוב למאמן. בכל מקרה, מעבר לאותם נסיונות, גם קלינגר עצמו יודה שלפחות הרגע הגדול של המשחק שייך רק לאדם אחד, למאור בוזגלו.

זה היה רגע מיוחד, אבל גם קצת מבלבל. שער ליגה ראשון אחרי 22 חודשים, שער ראשון אחרי פציעה קשה כפולה, ובוזגלו לא חוגג. איך אפשר לעצור כך רגשות? אי אפשר, גם בוזגלו יודע. אחרי שכולם באו לחבק ולברך, קצת לפני שהמשחק חודש, לבוזגלו היה חשוב להראות שוב את התנועה הכאילו אצילית והרים ידיים עם הסימון המקובל ל-"לא חגגתי". רק שהתנועה לא הייתה מושלמת. בוזגלו לא התאפק (ולא היה צריך, רק סמלים גדולים לא צריכים לחגוג) ואגרף ידיים תוך שאגת שמחה עצומה.

מאור בוזגלו. בסוף הוא לא התאפק(צילום: גיל נחושתן)

כל בית"ר שאגה את שמחת היציאה מהמקום האחרון, לשם הורידה את סכנין. עכשיו, במשחקים הבאים, נכנס השלב הנוסף של חילופי המאמנים, השלב הרביעי והאחרון, והוא ההמשכיות. שיא החלפת מאמן נמשך לרוב מקסימום חמישה משחקים, משהו כזה, ואז תוצאות מתיישרות. זה יהיה המבחן הגדול של קלינגר, של בוזגלו ושל ערן לוי. בשבוע הבא הם מארחים את הפועל באר שבע.

חיפה עדיין רחוקה מאותו שלב, כיוון שהיא נמצאת באמצע השלב הלא ברור, בו אף אחד

עדיין לא יודע מה קורה. הקבוצה מפסידה, אבל המאמן הראשי כבר הלך ואין דמות ישירה לשלוח כלפיה אצבע מאשימה (במקביל לאצבע כלפי יעקב שחר). מו אלאך כבר לא פה, גם פרד רוטן, אבל לפחות במשחק הראשון ביום שאחרי ההולנדים רוחו של רוטן עדיין ריחפה מעל סמי עופר.

מכבי חיפה עברה את אותו תסריט מוכר וידוע שהיא צופה בו, חווה אותו, כמעט בכל שבוע העונה. גם הפעם חיפה הייתה לא רעה במחצית הראשונה, ודאי טובה הרבה יותר מבית"ר, ושוב לא הופיעה להמשך המשחק, איבדה את זה לגמרי. 11 שערים ספגה חיפה העונה, 9 מהם במחצית השנייה. אולי זה ישתנה בצעד הבא שלה, סיכוי סביר שלא, אבל כדי לבדוק נצטרך לחכות לשלב הבא, למאמן.