HomeComing: תגיעו בשביל ג'וליה רוברטס, תישארו בשביל הסדרה
ג'וליה רוברטס, בהופעתה הטלוויזיונית הראשונה, מגלמת בדרמת המתח HomeComing מטפלת שעוזרת לחיילים עם פוסט טראומה. הצילומים היפים, המוטיבים מהיצ'קוק והמשחק המצויין, ישאירו גם את הצופים שהגיעו רק בשביל הכוכבת ההוליוודית - מהופנטים
כוכבי קולנוע שמגיעים לטלוויזיה הם עסקה משתלמת לכל הצדדים: השחקנים מקבלים הזדמנות לנגוס בתסריטים מורכבים ומושקעים שהם עולם הולך ונעלם בקולנוע, והרשתות נהנות מהבאזז והמוניטין שמביאים את הצופים. ג'וליה רוברטס בהופעה הטלוויזיונית הראשונה שלה היא אכן פיתיון נאה שימשוך לא מעט סקרנים, ויכול להיות שרוב הצופים שיטריחו את עצמם לדרמת המתח החדשה של אמזון, "HomeComing", אכן יגיעו מהסיבה הזאת. אבל הבשורה הטובה היא שמי שיגיע בגלל ג'וליה, יישאר גם בשביל כל השאר.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
- "מלכות": פאן טהור שכולו גירל פאוור
- "פרויקט קליזו": מי צריך שאיפות כשיש הורמונים ומסיבות בריכה
- "יונתן אגסי הציל את חיי": המלך הוא עירום
היידי (רוברטס) היא תרפיסטית בפרויקט פרטי בשם "השיבה הביתה". על פניו מדובר בסיוע לחיילים יוצאי שירות צבאי קרבי להתגבר על מצבי פוסט-טראומה ולהשתלב חזרה באוכלוסיה האזרחית, אבל כמובן שמתחת לפני השטח מתנהלים אינטרסים נכלוליים שונים בתכלית. וולטר קרוז (סטפן ג'יימס) הוא חייל כזה.
מהשיחות הטיפוליות שלו ושל היידי צומחת מערכת יחסים אינטימית, כשבמקביל היידי מנסה לתמרן תחת הבוס המניפולטיבי שלה. רובד אחר של העלילה נע ארבע שנים קדימה. היידי היא עכשיו מלצרית בדיינר מקומי נידח, ומבקר מטעם משרד ההגנה שחוקר תלונה ישנה שנגעה למקום העבודה הקודם שלה מגיע אליה בניסיון לברר מה בדיוק התרחש ב"שיבה הביתה".
מאחר והיא מבוססת על פודקאסט עם אותו השם, HomeComing, ליוצרים שלה חיכה אתגר אמיתי כשביקשו להמיר את מקבץ השיחות בין חוקרים לנחקרים - שלא ממש מעוניינים לספק להם תשובות - לסדרת טלווזיה.
בעידן של שחצנות ויזואלית שמאחוריה עומדת ערימה נאה של מזומנים נוסח "ווסטוורלד" או "משחקי הכס", HomeComing נשארת נאמנה לשיחות אינטימיות של שני אנשים. הבמאי, סאם איסמעיל ( שביים גם את "מר רובוט") מצליח לחלץ מהסיטואציות האלו דרמת מתח שמענגת את כל החושים. אם אלו הצילומים היפהפיים, תוך שימוש חכם בצבעים ובזוויות צילום לא שגרתיות, או בעריכה המוזיקלית שבלי בושה משבצת מוטיבים היצ'קוקיים ומשרה אווירת פראנויה מתונה אבל תמידית.
למרות הקצב האיטי והנטייה המרגיזה משהו לבסס את המתח על העדר אינפורמציה במקום על חוסר וודאות, מה שמשאיר את הצופה לתמרן בין החורים השחורים של העלילה, יש ב-HomeComing איזה קסם מהפנט ועדין. גם החסרונות-לכאורה שלה לא הופכים את חווית הצפיה למעייפת, וחוט העלילה נמתח בדיוק במינון הנכון כדי להשאיר את הצופה גם לפרק הבא. אולי על זה חשבו היוצרים כשהחליטו (בתבונה) לסגור את הפרקים על 24 דקות ולא להשתרע על פרקים בני 45 דקות עד שעה, כנהוג בז'אנר בשנים האחרונות. כך או כך, איפשהו באמצע העונה גם הערפל מתפזר, הסיטואציה הולכת ומתבהרת מספיק כדי שהצופה יבין מה הוא רואה, ויהנה מהמבוך שהולך ומתפצח.
HomeComing לא מגיעה על תקן הקונספירציה המהממת שתאפה לכם את המוח. העלילה שלה קטנה, לא גרנדיוזית, דברים גרועים מאלה, כמו שאמר דאגלס אדמס, אתם מוצאים באריזות הקורנפלקס שלכם. אבל היא משלבת היטב דרמות של מערכות יחסים, משחק נהדר של כל הקאסט (כולל רוברטס), חיבה לאסתטיקה ויופי וכן, גם נרטיב מותח וחכם שלא מדדה על אקשן או אפקטים. ומאחר והצדק צריך גם להיראות ולא רק להיעשות, העונה השניה כבר בדרך.
