גם אנחנו יכולים להתגבר על השנאה
יום השנה לסיום מלחמת העולם ה-1 מזכיר שהגרמנים והצרפתים טבחו מיליונים אלה באלה לאורך 70 שנה, והיום הם מתחבקים. זה יכול לקרות בין ישראלים לפלסטינים
בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל, רגע לפני הצבא, התארחתי אצל משפחה רחוקה שלי בצרפת בבית קיץ שלה מחוץ לפריז. זה היה שנה או שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, ואני זוכר את עצמי יושב במסעדה על גדת נהר המארן וחושב שזה המקום הכי שליו בעולם, הכי רחוק מישראל ומהמלחמות שלה. ואז הדוד שלי סיפר שבאזור הזה יש מקומות שעדיין לא גדלו בהם עצים "בגלל המלחמה". מלחמת העולם השנייה? שאלתי. לא, הוא ענה לי, מלחמת העולם הראשונה. קו החזית היה באזור הזה (שני הקרבות על המארן), ומרוב פגזים האדמה נכתשה ועדיין לא השתקמה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
נזכרתי בארוחה הזו כשראיתי את התמונות של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ונשיא צרפת עמנואל מקרון בטקסים לציון יום השנה ה-100 לסיום מלחמת העולם הראשונה. מתחבקים, מדברים בלחישה, מניחים יחד זר. זה נראה מובן מאליו. עבור הדור שלי שנולד בעשור שאחרי מלחמת העולם השנייה, בוודאי שעבור הדורות הצעירים ממני, אירופה מסמנת שלום כמעט חסר דאגות. אנחנו נוהגים לומר "כאן זה לא אירופה" כהנגדה למצב שלנו כאן במזרח התיכון המיוזע, המסוכסך והמדמם. לכן נראה לנו טבעי ששני מנהיגים של מדינות אירופאיות שכנות וידידותיות ינהגו באינטימיות שנהגו בה מרקל ומקרון.
אבל התמונות האלה הן הכי פחות מובנות מאליהן. במלחמת העולם הראשונה נהרגו 1.4 מיליון חיילים צרפתים, כלומר אחד מכל 20 צרפתים. חוץ מהם נהרגו גם אזרחים. כ-1.6 מיליון חיילים גרמנים נהרגו במלחמה, בערך אחד מכל 30 גרמנים. היקף ההרג היה חריג, אבל לא עצם המלחמה. כ-45 שנים קודם לכן, נהרגו מאות אלפים במלחמה בין פרוסיה לגרמניה. 20 שנה מאוחר יותר אירופה נשטפה במרחץ הדמים הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה, כשצרפת וגרמניה שוב ניצבו משני צדי המתרס. שני העמים השכנים האלה היו מוכנים להרוג זה את זה עד בלי די.
מאה שנה חלפו מסיום מלחמת העולם הראשונה, והיום איש לא מעלה על דעתו שגרמנים וצרפתים יילחמו זה בזה אי-פעם. זה קרה במידה רבה משום שאחרי ההריסות של מלחמת העולם השנייה, בניגוד כמעט לכל הגיון ובוודאי שבניגוד לרגש העממי, חשב שר החוץ הצרפתי דאז רובר שומאן שהדרך למנוע מלחמת עולם שלישית היא ליצור שותפות בין צרפת וגרמניה, בין שתי האויבות הגדולות שהיריבות כמעט הביאה לחורבנה של אירופה.
הסכסוך "שלנו", הישראלי-פלסטיני, התחיל פחות או יותר עם סיומה אותה מלחמה שמרקל ומקרון ציינו 100 שנה לסיומה. אין סיבה שנחכה עוד מאה שנה כדי לסיים אותו. הוא לא גזירת גורל. כשאני מבקש להשתמש בדוגמה האירופית, אחת התגובות האוטומטיות היא בדיוק מה שכתבתי קודם: "כאן זה לא אירופה". צרפת וגרמניה, אומרים לי, חולקות את אותה תרבות אירופית, חולקות את אותה דת, הפערים ביניהן מזעריים. כאן, אצלנו, טוענים מולי, יש פערים עצומים בין התרבויות, יש סכסוך דתי, אסלאם ויהדות לעולם לא ייפגשו.
אי-אפשר לבטל את הטיעונים האלה. ההיסטוריה האירופית לא זהה להיסטוריה של הסכסוך במזרח התיכון. בוודאי שאי אפשר וגם לא צריך להעתיק לכאן את האיחוד האירופי. אבל בכל זאת, החיבוק הזה של מרקל ומקרון יכול ללמד אותנו איך אפשר להפוך היסטוריה של שפיכות דמים ושנאה תהומית לשותפות בעלת כוח פוליטי אדיר.
אפשר לעשות את זה באמצעות שותפות בין מדינת ישראל ובין המדינה הפלסטינית העצמאית שצריכה לקום לצדה. שתי מדינות ששומרות כל אחת מהן על זהותה ואופיה, אבל שייכות שתיהן למבנה על-מדינתי, קונפדרציה, המאפשר לנהל יחד את מה שחייבים וכדאי לשתף ולנהל לחוד את מה שנוגע לכל אחד מהצדים. שתי מדינות במולדת אחת וארץ לכולם.
- מירון רפופורט הוא מראשי תנועת "ארץ לכולם", תנועה ישראלית-פלסטינית המציעה פתרון לסכסוך של שתי מדינות ריבוניות עם גבולות פתוחים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
