"שלוש": דרור משעני עולה מדרגה

שלוש נשים היא נוסחה מאגית עם שורשים עמוקים. שלוש האחיות של צ'כוב, של עגנון. אלות הגורל המיתולוגיות. השילוש הקדוש של דסטיניז צ'יילד שמתוכו הגיחה ביונסה. שימו מולי שלוש נשים - שלושה אפרסקים פלומתיים, במקרה של עטיפת הספר "שלוש" - ואבין את הרמז. הזמנה לנגוס בדרמה שבשיאה קטסטרופה ואובדן.

דרור משעני הוא לכאורה הכותב הישראלי שיותר מכל מתמחה בספרות ריאליסטית, בחומרי החיים האפורים, בדמויות בלתי פוטוגניות. ההקשר הפולחני, הדרמטי, שמייצר השימוש בשלוש דמויות נשיות, בחלוקה של פרשה אחת לשלושה סיפורים - כבר כאן "שלוש" מאותת לקוראים לקרוא באופן חשדני את האופן שבו מוצגת להם דמות נשית שרגילה להיות בלתי נראית, בלתי נקראת. גרושה טרייה, מורה, שמטרתה העיקרית כרגע היא לשדר עסקים כרגיל. להחניק מול בנה הרגיש רגעי חולשה או זעם על אביו שהתעופף לנפאל והתנער מאחריות. לארגן לו מסיבת יום הולדת. להשיג עוד תלמידים פרטיים.

עליית מדרגה ספרותית. דרור משעני(צילום: יובל חן)

שיווק הספר הזה מלכתחילה יוצר בעיה בכתיבה עליו. ההימנעות המוצהרת מספוילרים משווה ל"שלוש" סקס-אפיל אפלולי. לזכותו ייאמר שהוא מצדיק את הלחישה הזאת, את הרצון ליצור סביבו באזז כאילו מדובר בעונה חדשה של "משחקי הכס". הטוויסט הגדול שסביבו בנוי הספר נוגע לא רק לתוכן ולהתרחשות, אלא להפתעה מבחינת הז'אנר או הטיפוס העלילתי. אם כי ההיכרות המוקדמת עם ספריו הבלשיים של משעני מזינה את השילוב בין בידור ופרנויה שמורגש מתחת לסגנון התכליתי, המדוד, הנקי בצורה כמעט הרמטית מהפגנת שרירים ספרותית, מניסוחים מטאפוריים - שמאפיין את "שלוש" ומבטא עליית מדרגה משמעותית מבחינת המחבר. רגע שבו סגנון הכתיבה, צבע הקול הספרותי, פועלים כסיפור בפני עצמו. כמו תאורה חכמה שמקדימה את המילים והמעשים ברצף הסיפור.

בקיצור, הייתי שמח לא לקלקל את הקריאה בספר. במו עיניי ראיתי קורא שלא התייחד עם ספר כבר שנים מתמסר בקלילות לסיפור. מדווח שהקריאה מאחוריו אבל הלילה לפניו, ולא ברור אם יירדם כל כך מהר. אם תרשו לי, מכאן הרשימה מיועדת למי שקרא את הספר, גם אם לא אכנס לפרטים.

כמה שורות אקראיות לדוגמה: "היא יוצאת מבית האבות אחרי שמונה, כשעדינה על סף השינה. מעל למיטתה מותקן כפתור מצוקה ובבית האבות ערוך צוות שאפשר להזעיק בלחיצה עליו. אמיליה נועלת את דלת חדרה במפתח שחווה נתנה לה. עדינה בקושי עונה לברכת השלום שלה כשהיא באה בבוקר וכשהיא הולכת".

הקול הדווחני, היומני, שמתאר את הדברים הללו מכווץ בתוכו יותר מסוג אחד של דיווח. "היא", אמיליה, היא הגיבורה הזמנית בחלקו השני של ספר. מטפלת סיעודית, מהגרת עבודה לטבית. זרה, ענייה. משעני והקוראים מתבוננים בה, נכנסים באופן חלקי לעורה - בניגוד לזולת סביבה. אפילו הקשישה, עדינה, שבה היא מטפלת, כמעט לא מגיבה לנוכחותה. עד סוף הסיפור, ההקבלה בין שתי הנשים - המטפלת הלטבית והמורה הגרושה, גיבורת החלק הראשון - מקבלת משמעות כפולה ומכופלת. יש קשר עקרוני בין השתיים, בין שני סוגי החיים השונים לכאורה. אבל לא רק הספר והקוראים מבחינים בקשר הזה. משעני מחדיר למבט האמפתי בדמותה רמזים גלויים למבט אחר, מאיים. עוד גורם ממשי, עוד זוג עיניים, שבוחנות את שתיהן. ובמבט רחב יותר - עוד זוג עיניים כללי, חברתי, מופשט, שמפקח על נשים כמותן, דוחק אותן לפינה.

שילוב בין בידור ופרנויה. עטיפת הספר

הטכניקה העיקרית שעליה מתבסס הספר קשורה לשילוב הזה של התבוננות כביכול הומניסטית בדמויות נשיות נורמטיביות, צייתניות - שמהולה גם בהקשר של ספרות אימה ומתח. בסרטי אימה אמריקאיים משתמשים לא פעם בבת השכן כנרצחת סמלית. עוד לפני שהרוצח נכנס לפריים, המצלמה כבר עוקבת אחריה בין חדרי הבית, במקום שבו היא כביכול בטוחה ומוגנת. "שלוש" משכלל את העיקרון הדרמטי הזה. במקום להתענג כצופים בלתי נראים על הפורענות המתקרבת, במקום לאחד כוחות עם הרוצח המתגנב מאחורי הגב הנשי - הספר בונה את הביוגרפיה של הנשים הללו. מכריח אותנו להזדהות איתן, להתרשם דווקא מהתושייה ומכוח העמידה שהן מגלות אחרי המהלומות היומיומיות, הבלתי פליליות. גירושים, למשל, אתרי היכרויות.

משעני והקוראים מציצים בכל אחת משלוש הנשים מאחורי קיר שקוף, מאחורי הפסאדה המתפקדת והיצרנית שהן צריכות להציג לציבור. לא חייבים להמית את הספר הזה בדיון מוסרי־פמיניסטי - משעני מוצא דרכים לסלק את הפוטנציאל הפדגוגי והמטיפני שיש למבנה סיפור כזה, דווקא בעזרת ההקשר האלים והנצלני של ספרות אימה. התופעה הזאת התבשלה כבר בספריו הקודמים, אבל ב"שלוש" היא פורצת בדרכה השקטה כעניין מרכזי.

התכליתיות הרגישה שמאפיינת את סגנון הסיפור של משעני הופכת להקבלה בינו לבין דמות הגבר הנורמטיבי, המהוגן, הרגיש, שמוציא לפועל את מחול השדים של העלילה. כך, הספר ממלא שני תפקידים במקביל: אלים ונוטה חסד, הומניסטי ותוקפני. מיזוג של חום וקרירות ביחס לשלוש הנשים שעל שמן נקרא הספר. הוא יוצר דיוקן לגיבורות אנונימיות לכאורה, פועלות אפורות בכוורת. מצד שני, הוא מלהק אותן לתפקיד הקורבן. מעצים את החבטות השקטות שהן אמורות לספוג גם ככה, במנות קטנות, לאורך חייהן. לזכותו של הספר ייאמר שהדיון הזה נמצא על השולחן, אבל באופן לא נצלני ולא יומרני. כחלק מהסכו"ם ולצד המנה העיקרית. אם כבר רוצח ספרותי, אם כבר להרגיש את צבת האצבעות על הגרוגרת, עדיף ליפול לידיים של תליין עדין ומיומן כמו משעני.

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"