לגלות שאהובך מחפש אחרות באתר הכרויות
הכאב שהרגשתי למראה הנקודה הירוקה לצד התמונה שלו באתר, הדליק לי נורה אדומה – הקשר הזה מסובך לי מדי, והכאב הזה לא שווה את ההנאה הרגעית שיש לי איתו מעת לעת, הכאב הזה לא שווה את חוסר הנשימה שאני מרגישה עכשיו ובכל פעם שהוא יוצא מהבית שלי
הכול בסדר ילדה, זה רק ההפסד שלו. אם הוא לא רואה את מה שאת שווה הוא לא רואה טוב, ואת לא רוצה מישהו שלא רואה אותך טוב. עוד תהיה לך אהבה הרבה יותר גדולה. אני יודעת שקשה לך להאמין כרגע כי חשבת שהוא אהבת חייך. אבל תמיד ידעת שאסור לך לחשוב יותר מדי. במילים אלו בדיוק ניחמתי את הילדה הפצועה שבי, שהלב שלה נבצע לשני חלקים בבת אחת. אבל האמת היא שהכול באשמתי. מתוך סקרנות, תמימות או יצר של הרס עצמי, נכנסתי לאתר הכרויות שפעם אמר לי שגלש בו. רציתי להציץ ולראות שבדיוק כמוני, גם הוא לא נכנס לשם איזו שנה לפחות. לא תיארתי לעצמי שאראה שבדיוק עכשיו הוא מחובר.
ראשון אחז בי ההלם. נזל לי כל הדם מהגוף. הרגשתי קפואה ושטופת חיוורון כמו גופה. בתוכי הלב נצבט, וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שיגיעו הדמעות וישטפו את הדם. בינתיים תפקדתי כמו רובוט. בשלב הראשון כתבתי לו, "ראיתי אותך מחובר". ואז גם הודיתי, "נכנסתי כדי לרגל אחריך", מסתכנת באפשרות שהוא יתעצבן בגינה של המחווה הפסבדו-רומנטית שלי. בעצם, שיתעצבן! די עם השקר הזה כבר. נמאס לי לחיות בשקר! כמה אפשר?
הבחור ענה בקור רוח מרתיח שאם מתחשק לי לריב איתו, כדאי שאומר זאת מפורשות ולא אלך סחור-סחור. מה פתאום, אני ממש לא רבה ואפילו לא מתווכחת. מה יש לי לריב? הרי אנחנו לא מחויבים אחד לשניה, רק עושים את עצמנו שוכבים עם רגשות כבר ארבע שנים. אני לא רבה איתו, ואני לא כועסת, אני רק פצועה, כאובה ומדממת. האמת היא שמרוב עוצמת הסערה, אני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה. עברתי למצב הישרדות. אני בין חיים למוות. במצבים כאלה אני מסתגרת כמו שומרת על מעט האנרגיה שעוד נותרה לי. אני לא מסוגלת לתקשר איתו ואולי אפילו לא עם אף אחד בעצם. אני מבכה את העלבון ואת הפגיעה. בונה סביבי חומות ושריון. בלי תנועות חדות עכשיו. רק לנסות לנשום, לעצום עיניים ולדמיין אהבת אמת, מקום עם בטחון.
הרי זה דבר אחד לדעת שאנחנו לא בקשר מחייב, לדעת שמה שיש בינינו זו בוודאי אינה זוגיות, אבל זה דבר אחר לראות את זה בעיניים הדומעות והצורבות. הכאב שהרגשתי למראה הנקודה הירוקה לצד התמונה שלו באתר, הדליק לי נורה אדומה – הקשר הזה מסובך לי מדי. כנראה שבניגוד למה שחשבתי, הכאב הזה לא שווה את ההנאה הרגעית שיש לי איתו מעת לעת. גם הרגעים הענוגים שיש לנו ביחד לא שווים את העצב שאני מרגישה כשהוא יוצא מפתח ביתי, ולוקח איתו את כל האוויר, משאיר לי ריק גדול ועצום שלוקח לי זמן רב לרפא אותו, וחוזר חלילה.
אני מתחילה להפנים שאין מנוס. שהגיע הזמן לשחרר את הסבך שאני קשורה בו. אין לי מושג איך אשרוד את החודשים הקרובים (שוב יהיה לי חורף עצוב מאוד?). אני אפילו לא יודעת איך אשרוד את השעה הקרובה, אבל דבר אחד ברור לי – אני לא יכולה להישאר איתו בקשר כשהוא לא מסתפק בי, וכשאימת הפרידה רושפת בעורפי. אלפי נשים אחרות זמינות עבורו, לא פחות ממני, ואני לא מעוניינת להיות בתחרות. אני יודעת שבבורסת ההיכרויות אני שווה מספיק כדי לזכות בלב של מישהו שירצה רק אותי, אבל בחרתי להתאהב בגבר שמכור לריגושים, ועל כן לעולם לא יתמכר אליי, המקום הבטוח.
אני לא אוהבת סופים, כמעט אף פעם אני לא מגיעה אליהם. אפשר לספור בעשר אצבעות את מספר הסרטים שסיימתי לראות, ככה ממש מההתחלה ועד הסוף. גם ספרים אני לא מסיימת לקרוא. מתוך מאה על המדף, רק בעשרה הגעתי לדף האחרון. אני לא יודעת למה, אבל אני לא אוהבת סופים. אני יותר טובה עם אפקט המסטיק, ללעוס וללעוס. בלעיסה יש משהו מרגיע. הזמן מושהה. אין ברירה ילדה, המשכתי לנחם. את חייבת לשחרר. אל תדאגי, עברת קשיים גדולים מאלה ואת תעברי גם את זה. הכול בסדר, אני שומרת עליך. לא תיפגעי שוב. ממילא נפגעת מספיק.
