אלימות נגד נשים היא לא סוגיה פמיניסטית

במקום להתמקד בעידוד נשים לשמור על עצמן, המדינה צריכה לחנך גברים, להפעיל עליהם סנקציות, ועוד קודם – להבהיר להם שישלמו מחיר כבד. לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש

עינת ברזיליפורסם: 18.11.18 , 11:32

(צילום: shutterstock)

בשנה החולפת נרצחו 17 נשים על ידי בני זוגן. אויב מבית, שבדרך כלל הבהבו נורות אזהרה מעל ראשו באורות אדומים, ולעיתים אף נרשמה תלונה במשטרה, הוא שהוציא לפועל את גזר דין המוות. "אנחנו לא יכולים להיות בכל בית בישראל", אמר לאחרונה המפכ"ל רוני אלשיך מחוץ לביתה של אנגווץ וואסה מנתניה, שנרצחה על ידי בעלה השוטר, וצדק במידה מסוימת. אכן, לא ניתן להציב שוטר סביב שולחן ארוחת הערב, אבל אמירה כזו - שנכונה מבחינה לוגית - פסולה מבחינה ציבורית וערכית, כי היא מנערת את הרשויות מאחריות ומטילה אותה על האזרח, ויותר מזה, על האזרחית. אישה לנפשה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בדומה לקמפיין ישן שביקש מנשים היוצאות לבלות "שמרי על הכוס שלך", שוב נדרשת האישה לשמור על עצמה, להתגונן, להקים גדרות הפרדה בינה ובין העולם כדי להימנע מכאב. ומה על הצד התוקף? האם לא הגיוני הרבה יותר להתחיל בחינוך שלו, וכשזה לא מועיל, בסנקציות שיופעלו עליו מצד הרשויות?

מדוע שלא יתנוססו קמפיינים שמתארים את המחיר הכבד שישלם מי שפוגע באישה, מינית או גופנית, במקום קמפיינים שמזהירים אותה מפגיעה אפשרית?

התורה קבעה "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". הרבה לפני שהפסיכולוגיה באה לעולם ידעה התורה להתייחס להיבט הנפשי הממית שבאונס, והיא פונה לגברים ומסבירה במונחים שמחוץ לתחום הפגיעה המינית כדי לאפשר להם לשים את עצמם בנעליה של הנפגעת. את השאלה הנצחית המהדהדת: "רשע, למה תכה רעך?", הציב משה רבנו עוד בטרם היה מנהיג האומה. רעך - לא כל שכן רעותך ורעייתך.

ובכל זאת, המאבק באלימות כלפי נשים עדיין נתפס כסוגיה "פמיניסטית". עניין לנשים מובילות דעה ולפאנלים ביום האישה. אבל מניעת פגיעה בזולת אינה ערך בלעדי לפמיניזם. מדובר בהומניזם, באנושיות. כל פגיעה של חזק בחלש ממנו – פיזית או מעמדית - הוא עניינה של החברה כולה. האם אלה הם פנינו? האם ככה אנחנו רוצים להראות? ג'ונגל שבו יתרון העמדה והכוח מאפשרים לעוול הזה להתרחש במחוזותינו?

אכן, אלימות מינית מתרחשת פעמים רבות בחסות השוביניזם: הגבר בעמדת מפתח, הקצין, הרב או הבוס, והנפגעת כפופה לו. התנועה הפמיניסטית הלכה דרך ארוכה ועדיין צועדת בה, כדי לשנות את הטרמינולוגיה שבחסותה מתרחשים דברים כאלה. האם היא אמורה לצעוד בה לבד? "מבשרך לא תתעלם" אומרת התורה, האם נשים הן לא חלק בלתי נפרד מהחברה? בשר מבשרה? איך אנחנו מאפשרים את האלימות וההרג ורואים בהם "מאבק פמיניסטי" גם כאשר היא מתרחשת בין גבר ואישה, שני בני משפחה שרק יתרון כוח הגוף מפריד ביניהם? האם זו לא אחריותה של החברה כולה לייצר אווירה שלילית קשה כלפי התופעות האלה?

יותר מכל דבר אחר, זהו מאבק יהודי. על דמותנו. והיה מחנך קדוש. קדושה אינה רק ערך רוחני מרוחק ומרחף בעולמות גבוהים. היא לא רק טקסים ותפילות זכות. קדושה היא עמידה איתנה על הצדק ועל הזכות לחיים, על חברה מתוקנת שמקיאה מתוכה אלימות ואלימים, ושומרת על החברים והחברות בתוכה מתוך תחושת מחויבות וערבות.