תפסיקו "לצאת גברים" על עזה

כל "סבב" עתידי מול הרצועה יהיה קשה ומדמם יותר. 13 מיליון בני האדם בין הירדן לים לא הולכים לשום מקום, אז במקום המאצ'ואיזם, תהיו קצת בני אדם

חגי אלעדפורסם: 21.11.18 , 04:45

חורבן בעזה אחרי תקיפה ישראלית(צילום: EPA)

הסכיזופרניה הישראלית בנוגע לעזה לא החלה ב"סבב" האחרון, אבל הפסקת האש המחודשת היא הזדמנות לשוב ולנסות לדון, לשם שינוי ברצינות, בעובדות, במציאות – בחיים עצמם. אף כי תעמולת כזב, התלהמות ושקרים לבני עמם הם כלים רבי עוצמה בידי המנהיגים בירושלים ובעזה, האמת חזקה יותר. זאת בשל תכונתה המעצבנת לשוב ולבוא לידי ביטוי פעם אחר פעם אחר פעם, לבצבץ מבעד לתעמולה ולסטור על פנינו בעוצמה. המציאות הרי לא מקבלת את תכתיבי התעמולה ולא מעצבת את עצמה בהתאם לקוניונקטורות הפוליטיות של הרגע. ולכן, במוקדם או במאוחר, האמת העובדתית שבה וסוטרת על פנינו. והיא תשוב ותעשה זאת ללא ליאות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

סכיזופרניה? מצד אחד ישראל רוצה שליטה מוחלטת בעזה: מי בא ויוצא בשעריה, מה בא ויוצא בשעריה, אם יהיה לה נמל, שדה תעופה, מרחב אווירי, אם יאכלו בה פסטה או אורז ולאיזה טיפול רפואי יזכו תושביה. מצד שני, ישראל רוצה שעזה תיעלם מהעולם, תהפוך לבלתי נראית מאחורי החומה הגבוהה שנבנית כעת סביב הרצועה, תטבע בים, תושלך לחיקה של מצרים, תחובר לקפריסין או למאדים, רק שלא תהיה קשורה אלינו בשום צורה – שום קשר חוץ משליטתנו המוחלטת, כמובן.

ועכשיו, בחזרה לקרקע המציאות.

שום קו שבר סיסמולוגי לא מפריד בין עזה, ישראל והגדה. אנחנו, כולנו, חיים ביחד על אותו לוח טקטוני. חיינו, כולנו, שלובים זה בזה – לטוב ולרע. שאלת החיים עצמם היא אם נבחר בטוב. אחרת יהיה לכולנו רע.

כשישראל שואפת לייצא את עזה על מנת שתהפוך לבעיה מצרית, אירופית או בינלאומית, זהו בין היתר ביטוי למדיניות ישראלית ארוכת שנים לנתק בין עזה לגדה. המדיניות הזו אינה גזירת גורל – זו החלטה ישראלית מודעת שמניעיה פוליטיים, והיא חלק מאסטרטגיה ארוכת שנים לפרק את העם הפלסטיני ליחידות נפרדות, קומפקטיות. יותר קל לשלוט בפירורים מאשר ביחידה לאומית אחת.

ישראל כבר שולטת פיזית כמעט בכל היבט של החיים ברצועה: חשמל, מים וחופש תנועה. היקף השליטה הזאת מטיל על ישראל אחריות לחיי וגורל האנשים שבשליטתה. ישראל לא יכולה להתנער משני מיליון אנשים שאת מציאות חייהם היא יצרה. אבל שליטה פיזית לא משנה את ההיסטוריה והזהות של תושבי עזה. שני מיליון הפלסטינים הללו אינם קפריסאים וגם לא מהגרים ממצרים. קרובי משפחתם, ההיסטוריה שלהם ותודעתם הפוליטית – כולם קשורים למיליוני הפלסטינים בגדה, בירושלים ובישראל.

כולנו, בסך הכול 13 מיליון בני אדם בין הירדן והים, חיים זה לצד זה, ביחד. אם לא נשכיל להפנים זאת, כוחה של המציאות יפגע בנו אנושות. מותו של מחמוד אבו עסבה, פלסטיני מחלחול, מפגיעת רקטת חמאס שנורתה מרצועת עזה ופגעה בבניין מגורים באשקלון, הוא ביטוי סימבולי נוקב למצב דברים זה.

כשופר תעמולה ממשלתי, דובר צה"ל יכול לנסות ולהפציץ את הציבור בכל התחמושת המילולית המשונה שהומצאה בזמן ה"סבב", מ"נכסי טרור ייחודיים" דרך "מטרות עוצם" וכלה בשאר הג'יבריש המנופח. זה עלוב ומגוחך וזה מחזיר אותנו לעניין היסודי. תפסיקו לנסות "לצאת גברים" ותתחילו להכיר בכך שגם בצד השני חיים גברים. ונשים. וילדים. או בקיצור: בני אדם. איזה חיים יש להם, השכלה, פרנסה, משפחה, אופק, עתיד, חלומות, אפשרויות?

אחרי שנים של "אין חפים מפשע בעזה", "כולם חמאס" וכמובן הלהיט "חמאס אחראי לכל", קשה להתחיל ולומר לציבור בישראל את האמת. אלא שעוד "סבב" ועוד "סבב" הם רק קשים יותר, מרים יותר – וחלילה מדממים יותר. תפסיקו לצאת גברים, תתחילו להיות בני אדם.