ביקורת סרט - "קריד 2": זה לא סרט איגרוף
הדרמה בכיכובם של סילבסטר סטאלון ומייקל בי ג'ורדן מנסה להמשיך את ההצלחה של הסרט הראשון בספין אוף של סדרת סרטי "רוקי", אבל לא מצליחה להשתוות למקור. יחסי האב ובן לא מתפתחים מספיק, לסטלון יש רק סצנה אחת עם אויבו המיתולוגי והקרב עצמו נגמר תוך רבע שעה
צריך להיות צופה תמים מאוד כדי לחשוב ש"קריד" (2016) היה אירוע חד פעמי ולא פרק ראשון בסדרת ספין-אוף לסרטי "רוקי". כעת, כצפוי, מגיע "קריד 2" (Creed II) שצריך לעמוד באתגר ליצור המשך בעל ערך ותוקף ולא רק מחזור של התכנים הרגשיים והסמליים מהסרט הראשון. "קריד 2" מצליח בכך באופן חלקי. זוהי דרמת אגרוף לא רעה, אבל ניכר הפער בינה לבין האיכויות של הסרט הראשון.
דמותו של אדוניס "דוני" קריד (מייקל בי. ג'ורדן) היא לא רק העברה בלתי נמנעת של הלפיד לדור צעיר, אלא העברת כובד המשקל מגיבור לבן ממוצא איטלקי וממעמד הפועלים, לצעיר אפרו-אמריקני משכיל שצריך להתמודד עם הצל של אביו – אפולו קריד.
אפולו קריד היה היריב של רוקי בשני הסרטים הראשונים בסדרת סרטי "רוקי", חבר ומאמן בפרק השלישי, וקורבן שמותו מניע את הנקמה של רוקי בפרק הרביעי. הטוויסט ב"קריד" היה בהיות הגבר הלבן דמות האב חלופית המאפשרת לצעיר השחור לנוע קדימה לעבר הגשמת חלומותיו.
לעוד ביקורות קולנוע:
ראיין קוגלר, הבמאי של "קריד", נמשך לעיסוק בגבריות אפרו-אמריקאית צעירה. לפני כן הוא ביים את "תחנת פרוטוויל" (2013) שעסק בניסיון של גבר צעיר לתקן את דרכו בחיים ובסכנה הנשקפת משוטרים לבנים. שנה לאחר "קריד", קוגלר הוזנק לשורה הראשונה של במאי הוליווד בזכות הצלחת סרטו הבא "הפנתר השחור" (הממשיך עיסוק זה אבל מבצע אותו במישור מובהק של פנטזיה). במקומו נכנס לתפקיד סטיבן קייפל ג'וניור (שהקריירה שלו היא כמעט שיכפול של זו שהייתה לקוגלר כשביים את הסרט).
גם קייפל ג'וניור הוא אפרו-אמריקני צעיר (בן 30) וגם עבורו מדובר בפיצ'ר שני בסך הכל, אך ניכר כי אין לו כישרון בקליבר של קוגלר. "קריד 2" חסר את אותה רמה אפקטיבית של בימוי קרבות שהייתה בסרט הראשון (זכור במיוחד השימוש של קוגלר בצילום קרב בשוט בודד). מבחינה דרמטית, "קריד 2" מנסה למשוך את העיסוק בגיבוש הזהות מול דמות האב הנעדר קצת יותר מדי. בכדי לעשות זאת, עלילת הסרט ממשיכה את הפרק המצליח ביותר בסדרת סרטי רוקי – "רוקי 4" (1985).
כוכבי הסרט בריאיון ל-ynet:
מייקל בי. ג'ורדן: "יש לי אחריות לתת ביטוי לאנשים חסרי קול"
דולף לונדגרן: "יש קשר בין כוכבי אקשן לישראל. שניהם נאלצים להילחם"
בפרק הרביעי עברה סדרת סרטי רוקי מעיסוק ב"יחסי פנים" (שחורים/לבנים) ל"יחסי חוץ" (אמריקה/ברית המועצות). היריב בזירה היה הנציג של מה שהנשיא רונלד רייגן כינה "אימפריית הרשע". איוון דראגו (דולף לונדגרן) היה מפלצת אגרוף סובייטית שמיטב הטכנולוגיה של האויב עיצבה כדי להביס את רוקי. כשאפולו קריד התייצב בזירה במקום חברו הטוב - הוא שילם בחייו. לרוקי לא הייתה ברירה אלא להשיב את הכבוד האמריקני בקרב חוזר ברוסיה, קרב שבמהלכו הוא לא רק ניצח את דראגו אלא גם זכה בהערצת הקהל המקומי.
ב"קריד 2" דוני משיג את אליפות העולם באגרוף בדקות הראשונות של הסרט ועושה זאת בקרב לא מלהיב במיוחד. עכשיו אפשר לקפוץ הישר ל"רוקי 4": אז מה קרה לאיוון דראגו מאז שהפסיד לרוקי? ובכן, מסתבר שהוא איבד הכל. אשתו לודמילה (ברג'יט נילסן) עזבה אותו ואת התינוק ויקטור, ומולדתו התנכרה לו. כעת הוא חי באוקראינה בתנאי דלות כשכל חייו מוקדשים להפיכת ויקטור (הר אדם בשם פלוריאן מונטינו) למכונת אגרוף שתנקום את נקמתו.
בשיתוף פעולה עם אמרגן אמריקאי חלק לשון (ראסל הורנסבי) איוון וויקטור מגיעים לארה"ב כדי לקרוא תיגר על האלוף החדש. בהתחלה דוני נרתע מההזמנה לקרב אך בהמשך משנה את דעתו ומחליט כי הוא "חייב לעשות זאת על מנת ליצור את המיתולוגיה שלו". לשם כך הוא זקוק לרוקי, האב החלופי המשמש גם כמאמנו.
מסתבר שהקרב עם דראגו הותיר את חותמו גם על רוקי. הפגיעה הפיזית המורגשת מהקרב, ורגשות האשם על כך שאפולו קריד היה בזירה במקומו. כעת, כשהוא מבין את הסכנה הנשקפת לדוני, הוא מסרב להיות שותף במה שעלול להיות שידור חוזר של גורל האב. מכיוון שרוקי הוא סוג של יודה כבד פה, הוא גם מזהה את המניע "הלא נכון" שמושך את דוני אל הזירה.
המרכיב החשוב השני בעלילה, הוא התפתחות הקשר בין דוני והזמרת החירשת למחצה ביאנקה (טסה תומסון). יש כמה דרגות של התפתחות קשר זה, וגם מבלי לציין אותן ניתן לומר שההתפתחות נקשרת מבחינה דרמטית וסמלית ליכולת ולמוטיבציה "הנכונה" שתהייה לדוני להילחם בויקטור.
כל מי שראה את סדרת סרטי "רוקי", ובמיוחד את הפרק הרביעי, יוכל לייצר סקיצה של עלילה אפשרית - שלא תהיה שונה באופן מהותי ממה שאכן קורה. כל המעגלים הסמליים של יחסי אב-בן המוצבים בחלק הראשון יגיעו עד סוף הסרט לסגירה וכמובן שזירת האגרוף היא המקום בו זה יקרה.
התסריט של "קריד 2" כתוב לכאורה היטב, אבל בפועל הוא לא מעניין במיוחד. המקום בו הסרט היה יכול להתפתח לכיוון לא צפוי הוא בסיפור של איוון ו-ויקטור כפי שהוא עומד מול היחסים של רוקי ו-דוני. יש כאן אלמנט של רגש השפלה, זעם ורצון לנקמה שהסרט מפתח באופן מאוד לא מספק ביחס לפוטנציאל. יש רק סצנה אחת של סטלון מול לונדגרן, ואין פיתוח מספק של יחסי האב-בן הבעייתיים המוצבים. אולי כי מדובר בדמויות משנה אורחות בסרט של רוקי ודוני, ואולי כי נתינת מקום רב יותר לדראגו האב והבן הייתה כושלת כי לונדגרן מעולם לא היה שחקן גדול. בכל מקרה, מדובר בפספוס.
