דנה ויס: "אני בנאדם של כותרות, בעלי איש של מילים"

דנה ויס ידעה מאז ומתמיד שזה רק עניין של זמן עד שהפנים הנוספות של בעלה, איש ההייטק רפי טופז, ייחשפו. "לא היה לי ספק שביום מין הימים רפי יתחיל לכתוב", היא מעידה. "באחת ממסיבות ההפתעה שאירגנתי ליום הולדתו, הודעתי לחברים שהערב יכלול אוכל, ריקודים ומופע סטנד-אפ קורע. כולם היו בטוחים שהזמנתי את אדיר מילר, אבל מי שעלה לבמה היה רפי, שלקח את המיקרופון ותוך דקה השכיב את כולם מצחוק".

גם שגרת היומיום העניקה לה רמזים לבאות. "אני בנאדם של כותרות ורפי, בניגוד אליי, הוא איש של מילים", אומרת ויס. "כשאנחנו מתיישבים לארוחת ערב משפחתית אני שואלת על מה נדבר, מה הכותרת, אולי בגלל שיש לי הפרעות קשב, ורפי הוא זה שמביא לצלחות שיחות עומק. לא פעם הצטערתי שלא החזקתי ביד עט ודף כדי להנציח תובנות חכמות שהוא זרק אליי כבדרך אגב. לדוגמה, כשרפי ראה אותי עומדת מול עשר מזוודות, לפני טיסה לחו"ל, ומתלבטת ארוכות, הוא אמר, 'הבנתי, גבר אורז בגדים כדי שיהיה לו מה ללבוש, אישה אורזת בגדים כדי שיהיה לה ממה לבחור'. נכון שזה גדול?"

עכשיו, כשטופז, 50, חובק את ספרו הראשון, "החברים של סוזי" (הוצאת תכלת) היא מאושרת לא פחות ממנו. ברגעים מסוימים נדמה שתכף היא תרוץ ברחוב ותצעק, "תקראו! זה ספר מדהים!" אבל היא משכלת זרועותיה ומצטנפת לצד בעלה זה 22 שנה, כדי לפנות לו את כל הבמה.

"כשהוא רוצה משהו אין מה שיעמוד בפניו". דנה ויס ובעלה רפי טופז(צילום: יובל חן)

מזל טוב רפי, ספר ביכורים בגיל 50 נולד ממשבר אמצע החיים?

"לא הייתי מגדיר זאת כך", הוא מתפתל קמעה, "לדעתי זו המתנה שהענקתי לעצמי ליום הולדתי ה-50. התחלתי לכתוב אותו לפני שלוש שנים, כשהגעתי לגיל שבו אני מספיק צעיר כדי להגשים את החלומות שלי ועדיין לא מספיק מבוגר כדי לוותר עליהם".

לכאורה, היה עליו להגיע לעולם המילים בשלב הרבה יותר מוקדם. "גדלתי בבית של אמנות וספרים ותמיד הייתי עם ספר ביד. סבא רבא שלי, זלמן שוקן, היה איש עסקים ממולח שהקים בגרמניה את רשת הכלבו הראשונה, ומיום שהתבסס והתעשר הוא טיפח אוספים של יודאיקה וספרות יהודית, תמך בסופרים ונחשב לפטרון של קפקא ועגנון. סבא שלי, גדעון, הוא אח של גרשם שוקן, היה איש ספר ואיש צבא. מצד אחד אלוף, ראש אכ"א, ומצד שני הוא ניהל את הוצאת שוקן בניו־יורק. סבתא שלי, דבורה שוקן, ניהלה את גלריה שוקן והייתה הראשונה שערכה בארץ מכירות פומביות".

"היא בת 98", ויס מקישה שלוש פעמים על השולחן, "ורק לפני שנתיים לקחו ממנה את רישיון הנהיגה. אישה מדהימה". טופז מהנהן ומוסיף, שקצת לפני שלילת הרישיון הוא נדהם לשמוע שסבתו חזרה לביתה בשתיים לפנות בוקר. בתגובה היא ענתה: "החושך של עשר בלילה זהה לחושך של שתיים לפנות בוקר".

חתונה תוך שלושה חודשים

אחרי שירותו הצבאי, כקצין במגלן, עלה טופז לירושלים, ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית ושם הכיר את ויס, הצעירה ממנו בשנה ואשר למדה שנה מעליו. "זה קרה בשבוע האחרון של שנינו בירושלים", הוא מחייך אליה, "ממש לפני שעברנו לתל־אביב. חבר שלי הזמין אותי ואת חבר נוסף לסינמטק ל'סרט על יין'. כשהחניתי את המכונית הוא צילצל ואמר, 'אני נורא מצטער, היו רק שלושה כרטיסים ולא ידעתי שהחבר הנוסף שהזמנתי הביא איתו את דנה ויס'. יכולתי לחזור לאחור, אבל כשהוא נקב בשמה נזכרתי שפגשתי אותה בפקולטה, פעם או פעמיים, ושהיא נראית מעניינת. ירדתי לסינמטק, מצאתי כרטיס רביעי, ישבתי לצידה ב'סרט על יין' והשאר היסטוריה".

"מה היסטוריה?" היא נועצת בו מרפק, "ספר על המסעדה".

"טוב", הוא מתרצה. "במהלך הסרט לא כל כך יצא לנו לדבר, אז בסיומו אמרתי לשלושתם, 'בואו נלך לאכול משהו' ונסענו ל'גיליס', שהייתה אז מסעדה מיתולוגית בירושלים. שני החברים פרשו והשאירו אותנו לבד. כבר במנה הראשונה דנה אמרה, 'תדע לך שיש לי קריירה, אבל אני רוצה גם משפחה'. הסתכלתי עליה והיה לי ברור שנועדנו זה לזו. את הלילה הראשון שלנו בתל־אביב כבר עשינו ביחד ואחרי שלושה חודשים הודעתי לה שאנחנו מתחתנים".

"זה רפי", היא מאשרת. "כשהוא רוצה משהו אין מה שיעמוד בפניו. הייתי אז על קביים, בעקבות ניתוח ברגל, ואמרתי לו, 'אני לא מתחתנת כשאני לא יכולה לרקוד', אז התחתנו רק שמונה חודשים אחרי. התאהבתי בעומק של רפי, ביכולת שלו לנסח את החיים עם משמעות והומור. יצאנו ביחד למסע המאתגר של הזוגיות והסוליות שלנו כבר משופשפות".

"דנה נורא אוהבת הפתעות ואני נורא לא אוהב שמפתיעים אותי", הוא מדגים. "אני מתרגז לאט ונרגע עוד יותר לאט ודנה, לעומתי, היא רוח סערה. אבל ברגע שאתה מקבל את השני כמו שהוא, לא כמו שהיית רוצה שהוא יהיה, הזוגיות הופכת להרבה יותר פשוטה".

ולא שלא היה עליהם לצלוח מהמורות. הקריירות של דנה ויס, הפרשנית המדינית של חברת החדשות ומגישת מהדורת סוף השבוע, ושל בעלה — עלו בעבר על מסלול התנגשות. "עשיתי התמחות במשרד המשפטים, אהבתי את מה שאני עושה ואפילו הציעו לי להישאר", הוא מספר. "לא בכל יום מתפנה תקן ומציעים לך משרה שכזאת. אבל אלה היו הימים הסוערים של פרשת בראון וחברון, דנה כבר עבדה בתור הכתבת המשפטית של ערוץ 2, וערוץ 1 טען שאני מדליף לאשתי מידע סודי מהדיונים. הדרישה הייתה שדנה תפסיק לסקר את תחום המשפט בגלל ניגוד עניינים".

ומה קרה?

"זה אפילו לא עלה לדיון בבית", היא פוסקת. "ידעתי שרפי יבצע את ההחלטה הנכונה". ולכולנו ברור מה היא אותה החלטה נכונה.

"בדיעבד, אני מודה לה על שבזכותה נגאלתי מהמסדרונות האפורים של משרד המשפטים", מעיר טופז, שהפך ליזם. הוא כיהן כסמנכ"ל אסטרטגיה ב"גילת לוויינים" וסמנכ"ל פיתוח עסקי ב"אודיוקודס", שתי חברות הנסחרות בנאסד"ק. בדרך גם היה לו אקזיט לא קטן, המיזם שהקים נמכר ל"זאפ" ועסק במכירות און־ליין.

"רק כשרפי התחיל למכור בגדים הבנתי במה הוא מתעסק", היא מגחכת מהצד, "אבל במקביל להיי־טק ולסטארט־אפ ולטיסות עסקים שהשאירו אותי לבד, הוא תמיד כתב. מברכות ליום הולדת ועד לסיפור לכל ילד שנפלה לו שן. משנה לשנה הברכות התארכו והסיפורים התרבו".

פלירטוט ארוך עם המוות

לפני שלוש שנים טופז פינה את המגירות במשרד ובישר לזוגתו שהוא מתחיל לכתוב. "הייתה לי בראש סצנה אחת חדה, שבה מודיעים לעמוסי שבנו נהרג. יש לי פלירטוט ארוך עם המוות. הייתי בן 24 כשאמי, תמר, נפטרה מסרטן השד. המוות של אמא, בגיל 45, היכה בי בעוצמה. הוריי הכירו בחיל האוויר, אבא שלי היה טייס ואמא שירתה כקצינה, וכשעברנו מבסיס חצרים לכפר שמריהו אמא החליטה שאני לא קורא מספיק. בכיתה ד' אמא הודיעה לי, 'ממחר יש לך שעתיים קריאה, בין שתיים לארבע בצהריים, ובערב אני אערוך לך מבחן, ואם לא תעמוד בו אני לא ארשה לך לצאת מהבית'. בשלושת החודשים הראשונים לא הפסקתי לקטר על המנהג החדש ומאז לא הפסקתי לקרוא. כשאמא חלתה, בהתחלה היא לא רצתה שהסביבה תדע על כך ובהמשך, כשזה נודע, היא לא הסכימה שיתייחסו אליה כאל חולה. במשך שנים לא הבנתי למה, עד שבראתי בדמיוני את עמוסי החושש, שאם הוא יפלוט מילה על מות בנו ועל השכול, כל השיח סביבו ישתנה באחת".

דנה, איך הגבת כשבעלך בישר לך שהוא פורש מהמרוץ?

"בשמחה. באפס הפתעה. מי שחי עם אדם שהוא יזם בנשמתו חייב לדעת שזה בנאדם שאי־אפשר לומר לו 'לא' ושאין טעם לעמוד בדרכו. הדבר היחיד שעליו לעשות הוא להצטרף למסע. במהלך השנים רפי הוכיח לי אינספור פעמים שבכל פעם שהוא מגיע לאיזור הנוחות, הוא משנה זווית ופונה לכיוון אחר. זה האיש, זה הראש שלו, ואם לא הייתי מקבלת את זה, הייתי מפסידה את ההזדמנות להיות ביחד".

לא חששת לגורלו של חשבון הבנק?

"אפילו לא לרגע. אמרתי לרפי ששינוי מהסוג הזה מתאים יותר לנשים. פחות מתקבל על הדעת שגבר יעשה שינוי כזה. הזהרתי אותו מהתגובות של הסביבה, 'אולי יחשבו שאתה בסוג של משבר'. לדעתי, המשמעות האמיתית של פמיניזם היא לתת חופש בחירה לבן/בת הזוג. אצלנו, החופש הוא הדדי. כשקיבלתי את ההצעה להפוך לפרשנית מדינית רפי אמר לי, 'צאי מאיזור הנוחות שלך, זה מאתגר'. גם אילו אמרתי לרפי, 'עכשיו אני הולכת אל הלא־נודע' הוא היה אומר לי, 'קדימה, לכי על זה'".

רומן על חלומות מוחמצים

בהתחלה הוא כתב בדירתם ברמת אביב, בפינת עבודה קטנה הצמודה למטבח. בעידודה של זוגתו הוא נרשם לסדנת הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי ובסיומה נרשם לסדנה שנייה. "במשך יותר מדי שנים קראתי הרבה וכתבתי מעט, והייתי חייב לסגור פערים. ניגשתי לכתיבה כמו לכל מקצוע אחר, שעל מנת לבצע אותו יש צורך בטכניקה ובכלים. כשדמויות נוספות הצטרפו לטיוטה עברתי לכתוב בספרייה של אוניברסיטת תל־אביב, שבה למדתי לתואר שני במנהל עסקים. היו ימים בהם חצבתי בסלע עד שפגעתי בעורק של זהב, והיו גם ימים פחות מוצלחים. בספרייה חייבים לשמור על שקט. כיוון שאני ממשיך לתת ייעוץ עסקי יצאתי ממנה כשראיתי על הצג מספר של לקוח".

"כשרפי אמר לי שהוא בספרייה השתדלתי לא להטריד אותו", מוסיפה ויס, "אבל יש לנו כלל — אנחנו תמיד עונים לשיחות מהילדים".

שלושה בנים יש להם: איתי (18, חייל טרי) רני (16) וגל (12). "אני עובדת בשבת והם רק מחכים לרגע שאצא מהבית", היא מגלה. "דקה אחרי שהדלת נסגרת ארבעת הגברים שלי עולים על בוקסר ומתנחלים מול הטלוויזיה ולא עושים כלום עד שאני חוזרת".

ארבעה גיבורים עומדים בספרו של טופז, "החברים של סוזי". פגישה מקרית בין ארבעתם, במעלית, מובילה ליחסים יפים ורעים, בין ייאוש להבהובים של תקווה. "זה רומן על חלומות מוחמצים ועל הניסיונות להשיב את הגלגל לאחור", מעיד הנחתום. "רגעים שבהם יכולנו לבחור אחרת, שניות שבהן פיספסנו חיים שלמים. זה ספר על הדלתות המסתובבות של כולנו, ואני מקווה שהוא יעורר בקורא שאלות ותהיות לגבי הבחירות שעשה ולמה עדיין לא מאוחר לשנות".

ספר הביכורים של טופז, "החברים של סוזי", יצא לחנויות הספרים