סליחה באמת שיש לי רק ילד אחד
"במדינה רוויית מלחמות אי אפשר להישאר עם ילד אחד, ועוד עם בן", "תגמרו עם זה כבר ותחזרו לחיות" ו"אל תשאירי אותו לבד, הוא יהיה מסכן", אלו רק חלק מהאמירות שנאלצת לשמוע אמא לילד בן שלוש. בטור אישי היא מבקשת שתניחו לה ותשמרו את העצות לעצמכם
הסיפור המוכר והידוע של שאלות חטטניות וכניסה ללא אישור לרחם, שלא מעט נשים חוות לאחר נישואיהן, פסח עליי. אף אחד לא שאל אותי מתי נביא כבר דור המשך, איש לא ניסה לרחרח אם אנחנו מתכננים היריון ואפילו לא בדקו אם הכל תקין אצלנו. ניצלתי מההפקר לא בשל הסביבה התומכת והמכילה שלצידי, אלא פשוט משום שהתחתנתי בהיריון.
מובן שנאלצתי להתמודד עם שאלות אחרות, בסגנון "אז בגלל זה התחתנתם?" או "ככה תפסת אותו?" אף אחד מהחטטנים לא נתן לעובדות לבלבל אותו, גם לא לעשר השנים שלנו יחד לפני החתונה, וגם לא לעובדה שהייתי רק בשבוע השמיני של ההיריון במהלך החתונה, שתוכננה כמעט שנה שלמה לפני שהתקיימה.
השמחה המוקדמת שלי על כך שניצלתי מכניסה בלתי רצויה לתוככי הרחם הפרטי שלי התפוגגה לה כשנתיים לאחר לידת בני עם אמירות הזויות - ספק שאלות וספק ביקורת. כיום, כשבני כבר נושק לשלוש, הביקורת רק מתעצמת וגדלה והלחץ של הסובבים אותנו - שמא נישאר בטעות רק עם ילד אחד בסוף - רק מתגבר.
"בישראל לא מביאים ילד אחד"
את הביקורת המטרידה ביותר על גודל התא המשפחתי שלי קיבלתי דווקא מחברה רחוקה, שטענה בפניי ש"במדינה רוויית מלחמות כמו ישראל לא עושים רק ילד אחד, ובטח שלא בן". השימוש הציני במצב הביטחוני הרעוע במדינה בניסיון לשכנע אותי להביא עוד ילד - לצד הרמז העבה שאת פירושו אני אפילו לא מסוגלת לתאר במילים או בכתב - העבירו בי צמרמורת, וגרמו לי להטיל ספק ביכולות השמיעה וההבנה שלי.
איך הרצון שלי לא להרחיב כרגע - או אי פעם - את התא המשפחתי שלי קשור למדינה, וממתי הרחם שלי הפך לכלי ציבורי שאפשר להשתמש בו לצורכי ילודה? ובכלל, הרי כל הורה צעיר (וגם אלו הוותיקים יותר) יודעים לספר כמה קשה לגדל ילדים במדינה הלחוצה וחסרת השקט הזו, וכמה הניסיון הלאומי לעודד ילודה לא מסתנכרן עם המציאות היומיומית, שדורשת יכולת כלכלית גבוהה במיוחד וזמן עודף.
לאמירה הזו מצטרפות ביקורות כמו: "אל תשאירי אותו לבד, הוא יהיה מסכן" או "ההפרש ביניהם יהיה גדול מדי, לא יהיו להם תחומי עניין משותפים". אבל האמירה המנצחת בתחרות הקלישאות המגוחכות בכל הזמנים היא, ללא צל של ספק, האמירה שטוענת ש"די, תגמרו עם זה כבר ותחזרו לחיים שלכם כמה שיותר מהר".
הרי ידוע לכל בר דעת שילדים גדולים לא זקוקים להורים שלהם, וברור מעל לכל ספק שחיתולים וחוסר שינה אלו הבעיות המטרידות ביותר בגידול ילדים, לא? אז זהו, שממש לא. יעידו על כך הורים למתבגרים שחוזרים הביתה בשעות הלילה הקטנות או, לחלופין, הורים לחיילים שנמצאים בפעילות מבצעית כזו או אחרת, וזמינים לשיחת טלפון קצרצרה במשך שעה אחת ביום.
באמירה הזו יש עוד לא מעט ניואנסים מטרידים, אבל יותר מכל אני מתקשה להבין למה אנשים שבאמת ובתמים מאמינים במשפט הזה מנסים לעודד הבאת ילדים לעולם. הרי מהמשפט הזה, למעשה, אפשר להבין כי גידול ילדים זהו עול כבד במיוחד, ומומלץ להיפטר ממנו כמה שיותר מהר.
זבנג וגמרנו
עכשיו, ובלי ציניות, קשה להתווכח עם העובדה שגידול ילדים זוהי אחת העבודות המאתגרות שהעולם הזה העניק לנו: היא דורשת איפוק, טיפול תמידי, הצבת גבולות והתמודדות עם גורם שלעיתים מרגיש שכל מטרתו בחיים היא לבחון את יכולת הנחישות, ההתמדה ובעיקר הסבלנות שלנו. והחלק הכי מאתגר בסיפור הוא שבניגוד לעבודות אחרות, כאן אי אפשר להתפטר.
ההצעה של "זבנג וגמרנו" הוצעה לי יותר מפעם אחת, ובכל פעם מחדש היא גורמת לי אי נוחות מסוימת, הרגשה שאני לא עומדת בקצב שמישהו, עלום שם, קבע. לרוב מצטרף אליה גם המשפט המתחכם - "את במילא לא ישנה טוב עכשיו, אז תעשי עוד אחד, אל תישני חמש שנים ואז תישני כל החיים".
גם הורים במשפחות ברוכות ילדים מקבלים תגובות מהסביבה. הנה חלק מהן:
האם מטרת הולדת ילדים היא בהכרח סבל? האם אני גורמת עוול לילד שלי - שבעוד כחודשיים יחגוג יום הולדת שלוש - בכך שהוא עדיין זוכה ליחס אישי מצד הוריו, ולא נאלץ לחלוק את תשומת הלב שלהם עם ילד נוסף? והאם בן זוגי ואני נחשבים לאגואיסטים כי נחמד לנו שהחיים הפכו להיות קלים יותר, ואנחנו לגמרי זקוקים לנשימה נוספת לפני שנכנסים להרפתקה הבאה?
אבל השאלה הטובה ביותר היא, למה בכלל אכפת לי כל כך ממה שאנשים אחרים חושבים? הם הרי לא אלה שייאלצו לסחוב במשך תשעה חודשים בטן ענקית ומשקל עודף (שלא ירד עדיין מההיריון הקודם), והם גם לא אלה שיילחמו בניסיון להניק ובעייפות הבלתי נסבלת שרק מי שמתעוררים כל שעה עגולה בלילה מבינים במה מדובר, והם אפילו לא אלה שייאלצו להתמודד עם חשבון הבנק שסבל מכה אנושה כתוצאה מההוצאות השוטפות והבלתי נגמרות שכרוכות בגידול ילדים.
קראו עוד:
ההיריון שלי - מריבועים בבטן ל-40 קילו נוספים
"את יודעת, את לא הופכת צעירה יותר עם השנים", הסבירה לי השכנה הפנסיונרית מלמטה כמה וכמה פעמים, מבלי ששאלתי לדעתה בנושא. "היום בחורה בת 30 מרגישה כמו בת 20, אבל על הרחם אי אפשר לעבוד, הוא יודע בדיוק מה הגיל שלכן". משפט דומה אמר לי גם נהג המונית שלקח אותי בוקר אחד לרכבת, אחרי שהתעניין כמובן במצבי המשפחתי ובתוכניות שלי לעתיד. לא בנושא קריירה, מה פתאום, את זה הוא שומר לנוסעים ממין זכר.
הלחץ הבלתי נתפס הזה שמופעל על בני זוג ובמיוחד על האישה (כי אם נודה על האמת, בן זוגי לא שומע אותם המשפטים שנאמרים לי) להביא עוד ילד עלול לערער, וכדי לעמוד מולו נדרשים לעיתים כוחות נפש עצומים. ההבנה שהמחשבה על עוד ילד חולפת במוחך רק כי אנשים אחרים שתלו אותה שם מבהילה בכל פעם מחדש.
אני מודה שבכל פעם שבה אני נתקלת באמא עם תינוק קטן שמספרת לי שהגדול שלה בן ארבע וחצי או, אלוהים שישמור, אפילו חמש - אני מרגישה אנחת רווחה קלה. מבינה שיש עוד כמוני, שאני לא עוף מוזר ויוצאת דופן עד כדי כך, ושהפרש של ארבע שנים או חמש זה ממש בסדר, ואף ילד לא מגדל קרניים וזנב בגלל שלא נולדו לו אח או אחות כשהיה בן שלוש וכמה ימים.
"זה מדהים ההפרש הזה, הילד הגדול עוזר ונהנה כל כך מהאחות הקטנה שנולדה", אמרה לי אחת האימהות שישבה לידי במספרה, תוך כדי שהיא מניקה את בתה התינוקת. "ואני גם לא מתמוטטת או מרגישה עייפה כמו חברות שלי שעשו הפרשים קטנים, ובמשך כמה שנים לא ישנו והסתובבו כמו זומביות", היא הוסיפה, כאילו קראה את המחשבות שהתרוצצו לי בראש.
אז עד שאחליט להביא עוד ילד לעולם המטורף הזה, אני בוחרת להקשיב לבחורה מהמספרה. ולכל המצקצקים למיניהם ובעלי החוכמה יש לי רק מסר אחד להעביר - צאו לי ולנשים נוספות מהרחם ומחדר המיטות. יש מספיק דברים ציבוריים ומשותפים במדינה הזאת. הגוף שלנו ותכנון התא המשפחתי הוא ממש לא אחד מהם.
