מה האינטרס המצרי בתיווך בין ישראל לחמאס

נתניהו וא-סיסי בפגישה בספטמבר(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

סבב האלימות האחרון בעזה הדגיש שוב את מעורבותה העמוקה של מצרים בניסיונות תיווך, הסדרה וקידום תהליכים בין ישראל לשכניה הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. הפעילות המצרית אינה רק חלק מהצורך להיענות לצורכי הצדדים הנצים, אלא נדבך חשוב במדיניות הפרו-אקטיבית של מדינה הרואה עצמה כגורם מגשר ומתווך הכרחי, בדרך לקידום יציבות אזורית.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

בכל הנוגע לביטחון, מרגע שהטרור (הפנימי והעולמי) הוגדר על ידי מצרים כאויב המרכזי, היא החלה נוקטת אמצעים קשים נגד פעילי תנועת "האחים המוסלמים" והגדירה את התנועה כארגון טרור. גם היחס לדאעש ואף לחמאס נגזר מן הראייה המצרית שהם סייעו לפיגועי טרור נגד חיילים, שוטרים וסמלי משטר מצריים – לא רק ברצועת עזה, אלא גם בחצי האי בסיני ולעתים אף בשטח מצרים עצמה. יתרה מזו, לא אחת הואשם החמאס על ידי שלטונות מצרים בשיתוף פעולה עם האחים המוסלמים, ולפרקים גם עם דאעש, בהוצאה לפועל של פעולות טרור.

גם מדיניות איראן במזרח התיכון נתפסת כאיום על מצרים (כמו גם על סעודיה, ירדן, ישראל ואמירויות המפרץ הפרסי, מלבד קטאר). טורקיה וקטאר נתפשות כיריבות עיקשות של מצרים בשל תמיכתן באחים המוסלמים ובחמאס ובשל היותן חברות בציר מזרח תיכוני לעומתי למצרים. נוצרה מציאות שאותה לא הכרנו בעבר, ובמסגרתה האינטרסים של מצרים וישראל חוברים להתמודדות מול אתגרים דומים, ואליהם מצטרפות מדינות ערביות נוספות מהציר הסוני.

לוחם דאעש בסיני

המדיניות המצרית הקבועה, שחותרת לפתרון הבעיה הפלסטינית, נשענת גם כיום על יכולתה להיות מעורבת במתרחש ברצועת עזה. מצרים מנסה להוביל מהלכי פיוס בתוך המחנה הפלסטיני (בין הרשות לבין חמאס), וגם לשמש גורם מתווך בין הפלסטינים לבין ישראל. פגישת מנהיגי מצרים וישראל בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר לא הייתה הראשונה בין א-סיסי לבנימין נתניהו בשנה האחרונה. היא שיקפה נכוחה את היחסים בין שתי המדינות, שמתאפיינים בארבע השנים האחרונות בפעילות שוטפת של דרגי העבודה בתחומים שונים.

הכול זה כלכלה

היעד השני שהנהגת מצרים הציבה לעצמה הוא ייצוב הכלכלה. תחושת ביטחון וכלכלה יציבה אמורים להפוך אותה לגורם אזורי מייצב. האינטרס המצרי הגובר בשיתוף פעולה עם ישראל בתחומי כלכלה ומסחר נובע מהיעד הזה. בשל מיקומה האסטרטגי, וחשיבות הנתיב הימי מהאוקיינוס ההודי דרך מיצרי באב אל-מנדב לתעלת סואץ ולים התיכון, לא רק מדינות האזור מעוניינות ביציבותה של מצרים אלא גם ארה"ב, חברות האיחוד האירופי, רוסיה, הודו, סין ומדינות המזרח הרחוק. מכאן נובע גם האינטרס הבינלאומי לחבק את שיתוף הפעולה המצרי-ישראלי כאבן ראשה בקידום יציבות אזורית.

שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין ישראל למצרים יכול לשמש זרז לקידום יחסי כלכלה טובים יותר לרווחת שתי המדינות, אולם עדיין קיים פער בין היקף שיתוף הפעולה האסטרטגי לבין זה האזרחי. תיירים ישראלים ממשיכים לפקוד את מצרים ואת חצי האי סיני, אבך במספרים לא גדולים. סחר משותף בין גורמים משתי המדינות אמנם מתקיים, אך בהיקף מועט, וגם בתחום החקלאות יש פוטנציאל לשיתוף פעולה רחב הרבה יותר מזה שמתקיים היום (לפחות ברמה שהתקיים בשנות ה-90). יש גם פוטנציאל לשימוש מצרי נרחב בטכנולוגיות של אנרגיה סולארית ושל התפלת מים, שבהן יש לישראל מוניטין רב כמובילה בתחום הייצור והיישום.

חנוכת תעלת סואץ החדשה ב-2015(צילום: רויטרס)

לתחום האנרגיה, ובמיוחד להפקה ושיווק של גז טבעי, יש תפקיד מרכזי בשיתוף הפעולה הכלכלי-מסחרי בין ישראל ומצרים. המדינות יכולות לשתף פעולה ביניהן גם בתחומי התעשייה המסורתית, באזורי התעשייה המיוחדים (ה-QIZ, שמבוסס על הסכם משולש שמאפשר יצוא טובין מצריים לארה"ב בתנאי סחר חופשי, וזאת בתנאי שהם מכילים אחוז מסוים של רכיבים ישראלים), בחקלאות, תיירות וענפי כלכלה וסחר נוספים. שיתוף פעולה שכזה יוכל לקדם את כלכלת שתי המדינות וכלכלת האזור.

התמורה החיובית ביחסי מצרים-ישראל בשנים האחרונות, ההיערכות האזורית המתגבשת במזרח התיכון, האפשרות שמצרים תנסה לקדם תהליך פלסטיני-ישראלי, והצעדים המדודים שנעשים במצרים להפשרת השלום "הקר", עשויים להצביע על הזדמנות לשיפור נוסף ביחסים הכול כך חשובים בין שתי השותפות האסטרטגיות – ישראל ומצרים.